צו - בגדי כהונה

צו - בגדי כהונה

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו; וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ.  וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן; וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

פעם, כשהיינו קטנים ושיחקנו כדורגל, אחד החלקים במשחק היה שכל אחד בוחר לעצמו דמות של שחקן מוכר, שאותו הוא ישחק. היום, כשאנחנו גדולים ומשחקים כדורגל, זה הרבה יותר פשוט. הטלוויזיה שלי מחוברת ליותר מחמישה ערוצי ספורט (רובם חסומים) שמשדרים כדורגל מכל העולם, וכשאנחנו רוצים להיות כמו אחד מהשחקנים, אנחנו לובשים עותק של חולצת המשחק שלו, עם השם והמספר על הגב.

גם בלי אלמנט החיקוי, הלבוש הוא חלק מהמשחק. המשחק נראה הרבה יותר רציני כאשר המשתתפים לובשים את הבגדים המתאימים, נועלים את הנעליים המתאימות. מי שעיצב את עבודת המשכן, ידע זאת ודאג לעצב לכהנים לבוש מיוחד, מדים למשחק, מדי כהונה.

משה רוזנר היה הבלם האגדי של מכבי אמת עמידר... אלה היו שנות השישים, מכבי רמת עמידר היתה אז בליגה ב', ובכל שבת בשעות המתות אחרי החמין של שבת הייתי מתחמק מהבית, לבוש חולצת שבת, מכנסי טילין וכיפה סרוגה חוצה ברגל שדות ופרדסים... ומגיע עד למחוז חלומותי, מגרש הכדורגל של רמת עמידר...

קודם הייתי נצמד לגדר שהקיפה את חדר ההלבשה של השחקנים וצופה ברוזנר מתכונן למשחק כמו כהן גדול לעבודת יום הכיפורים - מתלבש, מתרכז, מסתרק, נועל נעלי פקקים, זוקף ראש ושועט לקרב.

הדברים לקוחים מתוך סיפור הקצר של שמואל הספרי "רוזנר", שפורסם באסופת סיפורים קצרים על כדורגל שנקראת "ההולנדי של עכו". כאפילוג לסיפור כותב הספרי:

הסיפור הזה התפרסם לראשונה במגזין "בריזה" של גלובס ב-1997. ימים ספורים לאחר מכן הופיע על המשיבון בביתי ההודעה: "שלום, מדבר משה רוזנר...". הוא חזר בתשובה, הוא חסיד ברסלב וגר בחיספין ברמת הגולן. נכדיו, סיפר לי, העבירו לו את הסיפור. "רציתי להודות לך על מה שכתבת", אמר, "בשנים שלאחר החזרה בתשובה התייחסתי לשנות הכדורגל שלי קצת בביטול, כאל שנים של הבל. אבל כשקראתי איך היית עומד, עם כיפה על הראש מאחורי גדר חדר ההלבשה וצופה בי מתכונן למשחק ובדמיונך הכהן הגדול מתכונן לעבודת יום הכיפורים, אמרתי בליבי, אולי בכל זאת היה ניצוץ של קדושה גם בעיסוק ההוא.

ורגע של עברית בענייני אפודים. באה הציונות, החייתה את השפה העברית ואת הכוח הצבאי העברי, וניסתה לחבר בינהן. באפוד, בגד הכהונה העליון, השתמשה לכינוי לכלי נשאת הציוד של הלוחם. בספר העוסק במבצעיה של חטיבת הפלמ"ח יפתח במלחמת העצמאות, נתקלתי בעדות שהלוחמים יצאו לקרבות "ללא אפוד, עם הרימונים בכיסים". האפוד החליף בצה"ל את החגור, למרות שמשמעותו התנ"כית של החגור מתאימה יותר למשימה. משה דיין, שהצטיין [גם] בחיבור לתנ"ך, תיאר את קרב המיתלה ב 1956 כ"קרב נאפד גבורה אבל מיותר, ניצחון מפואר בקרב שאליו הוטלו [החיילים] שלא לצורך".

בשנים האחרונות, עם מגמת המודרניזציה של צה"ל, שיפור הציוד והערצת התרבות המערבית, הוחלפה האפסנאות ב"לוגיסטיקה" הלועזית בעלת הדימוי החדיש, והאפוד הוחלף בדגם קל ומשוכלל יותר, המכונה בהתאמה לרוח התקופה "ווסט".

שבת שלום

שיר לשבת:

ויקרא - אנוש כי יחטא

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא; וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה - וְאָשֵׁם.  אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ - וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים, זָכָר תָּמִים.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ:  בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה - וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא - וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר; עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם - וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר - וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו:  לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַיהוָה...

פרשת ויקרא פותחת במסכת דיני הקרבנות והחוק. אני מוצא בה שלושה רעיונות חשובים העולים מרשימת המקרים והתוצאות. דרך אגב, צורה זו של מקרה ותוצאה, או דין ועונש, היא דרך מעניינת להציג מסכת חוקים, ודרך נפוצה בתורת ישראל שבכתב ושבעל פה, אבל היא לא הדרך היחידה. החוק המודרני לרוב מגדיר תקנות והגדרות, אך לא נפרש דרך מקרים לדוגמא.

הרעיון האחד הוא הצורך הראשוני והבסיסי לנסח מערכת של חוקים המיישמים מערכת של מוסכמות חברתיות. ידועה האמירה ש"חוקים נכתבו כדי שיעברו עליהם", ויש לא מעט אמת בדבר, אבל היא הפוכה: הצורך לנסח את החוק בצורה ברורה עולה במקום שבו אנשים חוטאים למוסכמה החברתית, ומערערים עליה. לכן, גם בלי להדרש בהכרח לחטא קדמון, עצם כתיבת החוקים מניחה מציאות בלתי מושלמת שבה בני האדם לא מקיימים באופן מלא את ההסכמות החברתיות, ויש צורך למסד אותן. לטעמי, לא סתם פותחת הפרשה במקרים של חטא בשגגה, שאולי אפילו לא ידוע לבעליו. גם בלי להניח עבריינים במודע, יש להניח עברות שנעשות ללא כוונה, וגם הן אינן פטורות מתגובה ולעיתים גם מעונש.

רעיון שני הוא רעיון אחידות החוק. המשפט העברי תקף במידה שווה כלפי עם הארץ, כהן גדול, נשיא, חכם, ומלך. גם בעלי שררה ומעמד אינם פטורים מחובת הציות לחוק, ואולי להפך: מכיוון שהם מהווים דוגמא ועלולים להטעות את העם, הם מחוייבים עוד יותר לשמור על החוק, ועונשם חמור יותר במקרה שיחטאו לו, ואפילו בשגגה.

בטורו "הנימוק הפסול" משנת 1947 כותב נתן אלתרמן:

 ...אין בתורת ישראל כל אסמכתא

לפרוטקציה של יחסי משפחה.

אין סעיף שכזה! לא לבֵן, לא לרֵע!

אין תוספת כזאת למשה מסיני!

ואבוי לציבור המחליט לְמַפְרֵעַ:

אֶראֶה אַוֶן - אך לא אלחם בְּאַחַי!

...הנימוק הלזה

יִמָּחֶה נא מִלוח!

יחפשו נא סוגדיו הצדקות אחרות!

הנימוק הלזה

מהו? שער פתוח

לשחיתות ציבורית הנותנת פירות!

הנימוק הלזה כאויב הוא מבית

הוא עשוי להוציא מידיו של ישוב

את מאזני המשפט שציוו לו שמים

ולתת במקומם

את מאזני החישוב.

הרעיון השלישי, שהוא אחד הבסיסים למעשה של תשובה אמיתית מחטא, הוא תיקון העוול. בחטאים שבין אדם לחברו, דורשת התורה להשיב, עוד ביום האשמה, את הגזל, העושק או המרמה, ואף להוסיף עליו "קנס" של 20% מערכו. פיצוי זה לא מגיע לקופת המדינה, אלא לקרבן העבירה. רק לאחר שיושב חשבון זה, ניתן להקריב את קרבן החטאת שבין האדם לאלוהיו. ורק נשארת השאלה, כמו תמיד: חטאים שבין אדם לכיסו של חברו, השבת הגזילה מכפרת, אבל על חטאים שבין אדם לנפשו של חברו, כיצד ניתן להשיב?

שבת שלום

שיר לשבת:

פקודי - יום השנה

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית - בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.

משכן אוהל המועד נחנך ביום הראשון של החודש הראשון של השנה השניה, בא' ניסן, שנה פחות 14 ימים מאז היצירה ממצרים.

לבעלי חוש היסטורי, יש חיבה לתאריכים חוזרים. יום השנה לפטירה, או ללידה, או להקמה או לחורבן או לאירוע... כל יום הוא יום השנה למשהו. במחשבה מפוכחת, אין שום משמעות לדבר. הזמן עובר, וכדור הארץ מסתובב סביב עצמו, ותוך כדי גם סביב השמש, והנה עברה שנה. כל יום הוא יום השנה להמון דברים, שאתם מיעוטם אנחנו בוחרים לזכור, ומרובם אנחנו מתעלמים, ופשוט לא זוכרים את קיומם. יום השנה נותן לנו "תירוץ" להעלות לתודעה את הזיכרון (הקולקטיבי בדרך כלל) של אדם או אירוע מסויים. במקרה הטוב, העלאת הזיכרון לתודעה מזכירה לנו תובנה משמעותית על העולם. במקרים רבים, אנחנו עושים זאת מתוך הרגל של מנהג.

המשכן נחנך ביום הראשון לחודש הראשון, כאשר החודש הראשון היה חודש ניסן, בתקופת האביב. היה זה אחד מכמה ראשי שנה: יום השנה למלכים, לאילנות, למיסים, לאדם. נדמה לי שהיה זה ביאליק שהתייחס באחד מסיפוריו הקצרים אל הראשון בחודש מאי כאל "ראש השנה למשרתות". כאשר היו בני ישראל נוודים, ציינו את ראש השנה בניסן, בתקופת ההמלטות של הצאן. כאשר התיישבו בארץ ישראל והיו לעובדי אדמה, ציינו את ראש השנה בתשרי, בתקופת האסיף.

המשכן נחנך ביום הראשון של השנה השניה. הייתה זו כמובן השנה ה 2448 (ובחישוב אחר 2668) לבריאת העולם. השנה השניה מרמזת על ספירת שנים חדשה - ספירת שנים החל מיציאת מצרים.

לא הצלחתי למצוא מתי בהיסטוריה החלו בני האדם לספור שנים. אני מעריך שהדבר קשור להתפתחותן של ציוויליזציות וחברות בעלות שלטון מרכזי, המנהל מערכת "בירוקרטית" של ניהול וגביית מס, ויש לו ערך במעקב ארוך טווח, ולא פחות מכך, בכתיבת היסטוריה המצדיקה את שלטונו. עד כמה שאני יודע, בחברות נוודים ובציוויליזציות פחות מפותחות, ספירת השנים והזמן רופפת יותר, ואפילו הגיל אינו נספר בהקפדה.

בכל מקרה, בני אדם נוהגים להתחיל ספירת שנים חדשה משינוי משמעותי, כמו בריאת העולם, או יסודה של דת חדשה, מלוכה או ממלכה חדשה. כאשר רוצים בני האדם להדגיש את השינוי שהם עושים, הם פונים גם לייסד ספירת שנים חדשה. כך אנו מוצאים את את הכיתוב "שנה ... למלכות המכבים" במטבעות שטבעו המכבים, ואת הכיתוב "שנת אחת לגאולת ישראל" על מטבעות שטבע המינהל שנוצר בימי בר כוכבא, בתקופת ההצלחה של המרד. בשלוש עשרה השנים שלאחר המהפכה הצרפתית, נספרו השנים "מתקופת המהפכה".

בתקופת גלות בבל, נהגו למנות את השנים לגלות יהויכין, ולאחר חורבן בית שני נהגו, בעיקר בארץ ישראל, למנות את השנים מחורבן הבית. בסדר עולם רבה נכתב:

"רבי יוסי אומר: מלכות פרס לפני הבית ל"ד (34) שנה; מלכי יוון ק"פ (180); מלכות בית חשמונאי – ק"ג (103); מלכות הורדוס – ק"ג (103). מכאן ואילך צא וחשוב לחורבן הבית. ובגולה כותבין בשטרות למניין יוון מקדוניא אלפא."

ספירה זו הייתה נהוגה עד לימי הביניים, וחודשה עם עליית הלאומיות היהודית בסוף המאה ה 19, על ידי אליעזר בן יהודה. גורדון חתם על כמה ממכתביו בתאריך לפי ספירה זו. בן יהודה עצמו ביטל ספירה זו בשנת 1917, והחל למנות את השנים מחדש, החל מהצהרת בלפור.

האם העובדה שאיננו מונים את השנים מאז הקמת מדינת ישראל ויצירת ריבונות ישראלית מביעה חוסר אמון בהיותה ביטוי לשינוי עמוק בהיסטוריה של עם ישראל? האם היא מביעה את התפיסה שהקמת המדינה והריבונות עדיין אינה גאולה שלמה, אלא כפי שתפס אותה הזרם הנאמן בציונות - כלי חשוב ביותר, ובכל זאת כלי בלבד, להגשמת הגאולה - יצירת חברה מתוקנת?

מתי נאמץ לנו ספירת שנים חדשה?

תם ונשלם וחסל סידור ספר שמות, על כל פסוקיו ופרשותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם הספרים הבאים.

שבת שלום

שיר לשבת:

ויקהל - חדוות היצירה

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה... וְכָל חֲכַם-לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה - הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה.

וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.

פרשת ויקהל מביאה לנו את האחד התיאורים היפים של עבודה אנושית. התגייסות מרצון חופשי ליצירה משותפת המונעת ממטרה משותפת, ומבוססת על תרומה ציבורית: במימון, בחומרים ובעבודה.

עבודה זו מבוססת על ברכת האלוהים בחכמת הלב ובחשיבת מחשבת - הביטוי המקראי לכשרון וכישורי יצירה. הרתמות משותפת של קבוצת אנשים למלאכת יצירה משותפת המנצלת את כישוריהם של חברי הקבוצה למטרה משותפת היא אחת החוויות המרוממות ביותר הזמינות לאדם. לצערי, חוויה זו מנוגדת לערכים ולתפיסת המציאות הרווחת שאליה מחנכת אותנו התפיסה הקפיטליסטית. לפי תפיסה זו, אנשים לא מונעים מרצון חופשי, אלא מלחץ כלכלי ומשאיפה לתגמול חומרי. אנשים מונעים מתחרות, ולא משיתוף פעולה. עדיפה פעולתם ה"יעילה" של מספר מצומצם של מומחים על פני העבודה המשותפת של ציבור רחב. והנה תיאור של חוויה הפוכה לחלוטין. אני מקווה שלכל אחד מאיתנו הזדמן לחוות חוויה דומה: במפעל בניה, בעבודה משותפת, ביצירה משותפת. מי שחווה זו, יכול לחוש מבין שורות הפרשה את התרוממות הרוח של העוסקים במלאכת המחשבת של בניית המשכן.

חווית חדוות היצירה המשותפת מתבססת על מצרך נדיר בימינו: על קבוצת אנשים שיש להם מטרה משותפת. על חשיבה שרואה באופן חיובי התארגנות של אנשים, שיתוף פעולה של אנשים, ולא תחרות מתמדת בין כל הפרטים בחברה שמורכבת מפרטים בלבד.

בניגוד לשקרי הניאו-ליברליזם על "טבע האדם" התחרותי והאגואיסטי, אני מקבל את הרושם שדווקא תופעת חדוות היצירה המשותפת היא חוויה טבעית ואוניברסאלית עבור בני האדם. התיאור בפרשת השבוע הזכיר לי מייד סרטים של עבודה משותפת נמרצת בהקמת יישובי חומה ומגדל. הוא הזכיר לי גם תיאור של מחנה עבודה התנדבותי של התנועה האיסלאמית בכפר ברא, כפי שמביא דוד גרוסמן בספרו "נוכחים נפקדים":

בכל אשר אביט אראה אנשים עובדים, עיניים נוצצות, תנועות גוף עזות, נערים רצים בין העובדים ובידיהם מגשים של שתיה קרה וקפה. השכנים, שליד ביתם נסללת כעת המדרכה, מזמינים את העמלים להיכנס ולהשיב את נפשם...

"תשמע את הסיפור... אחד המתכננים שלנו נפטר מדום לב... אני בעיצומם של ימי האבל הראשונים, קראתי לחבר'ה שלי פה ואמרתי, בואו נשנה את התוכנית. בואו נקים פה מתנ"ס על שמו... הקמנו צוות ארצי. הבאנו חמישה מהנדסים, מכפר כנא, אום אלפאחם, כפר קאסם, וגם אחד משלנו. זה היה צוות ההיגוי. ועשינו חמישה ועדים, אחד אחראי על חומרים, אחד על עובדים, אחד על כלים, וכולי. ביום הרביעי לאבל התחלנו כבר לעבוד. שמונים אלף שקל אספנו מהאנשים בכפר, אנשים הוציאו חסכונות. נשים הורידו מהידיים טבעות. הורידו עגילי זהב, אספנו פה שקית כזאת מלאה זהב ותכשיטים...

בכל מקום מכים פטישים, הולמים מכושים. ריח הזפת דבק בעור. ערימות חצץ וחול נבלעות תוך רגע במערבלים... משאית פורקת עוד גל אבנים, ו"קבוצת האבן" מסתערת לחלק את האבנים ל"קבוצות הגדר", ובכל רחבי הכפר עובדים ששת הדחפורים, שתיים-עשרה המשאיות, שלושת מערבלי הבטון, המחפרונים, ובתוך ההמולה, ילד בן שלוש ושמו וָסים, כובש בעזרת מעדר פלסטיק צהוב את הזפת שלפני ביתו...

לנגד עיני ממש ובתוך כשעתיים,  שביל עפר צר הופך למדרכה רחבה, נוחה, נטועת עצים, וכבר מסתערת עליה קבוצת העבודה של צובע אבני השפה, ואחריה קבוצת הניקיון, שתסלק את הפסולת שיצרה העבודה, וכבר קובעים את המיסגרות סביב שתילי העצים, ואת הכנים עבור פחי האשפה...

אנחנו זקוקים למטרה משותפת ולאנשים שותפים, על מנת לחדש ולקיים בחיינו את חדוות היצירה המשותפת, המאפשרת לבנות משכני אמת.

שבת שלום.

שיר לשבת:

כי תשא - סביב עגל הזהב

וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ - כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ - אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רבות נכתב על עגל הזהב, ועל דימויו כסגידה לחומר. אני חושב שקריאה יחפה בפרשה יכולה להציג את הסיפור באור מחמיר פחות. אנחנו חכמים בדיעבד. אנחנו יודעים את סוף הסיפור. מבחינת העם, המנהיג שהוביל אותם ממצרים עד לשלב זה, נעלם בראש הר עטוף ברקים, ערפל וקולות רעם. הם נותרו במדבר שומם ללא הנהגה, וללא אל מוכר שניתן לסמוך עליו. בכל מקרה היה להם קושי עם האל הערטילאי, המופשט, שאימץ אותם לעם. הם פונים אל אהרון ומבקשים תחליף. הבחירה בפסל זהב לא מבטאת דווקא סגידה לחומר. אם כן, במה נבדל אותו עגל מכל חפצי המשכן המצופים זהב? העם מבקש אל מוחשי שעליו ניתן לסמוך.

אבל קשה לנו מאוד לקרוא את הסיפור בקריאה יחפה. אלפיים שנות יהדות המסתייגת מכל ייצוג מוחשי של האלוהים, השאירה רבדים על רבדים של ביקורת על הסיפור. תלי תילים נכתבו נגד הסגידה לחומר, מה שלא הפריע כנראה מעולם ליהודים לשאוף לרווחה חומרית כמו כל אדם אחר, רווחה אותה ידעו להפגין גם בבתי הכנסת, בכל מקום שהתנאים איפשרו להם.

גם הציונים, העוסקים ביצאת מצרים השניה, ידעו להשתמש בעגל הזהב, כאשר נצרכו להוקיע את המקרים בהם שיקול של רווח כלכלי גבר על האינטרס הציבורי של הגשמת הציונות. התנועה הציונית נלחמה לאורך כל הדרך מול מעשים שהעדיפו את הרווח הפרטי על פני בניית החברה העברית בארץ, ומול הביקורת שהוטחו בה שוב ושוב על היותה "לא כלכלית".

"אהבת רעים ומשפט אחד - נחזיק במצוות הללו, שתורת משה ותורה שבלב מצווה אותנו בבואנו לכונן את ארצנו...

נישמר נא לנפשותינו מעבוד את אלוהי הנכר ומלכרוע ברך לפני עגל הזהב, פן תבוא עלינו קללת ה' לתת אותנו לטעות במדבר עד עידן ועידנים.

זכות הקניין הרומית זהו יצירו של עם מלחמה. כידוני הרומים גירשו אותנו מעל אדמתנו. אל נא נלך בחוקותיהם בשובנו אליה.

לא לאדנות עלינו לתת מהלכים בארצנו, כי אם להיפוכה הנצחי, ושיתוף הכוחות - זהו דגלנו."

כך כתב פרנץ אופנהיימר, מייסד הקואופרציה במרחביה. התנועה הציונית קמה כשמול עיניה מדד אחר - לא יעילות כלכלית, כי אם שחרור האדם. לפעמים דווקא היעילות הכלכלית, ובעיקר בחינת הדברים בקנה המידה של הרווח בלבד, נתפסו כמסכנות את ההגשמה הציונית. בשנת 1913, בהרצאה בקונגרס הציוני הי"א בוינה, אמר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי:

"אני מחזיק טובה לעצמי שיש בכוחי לשעבד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישות העליונות של תנועתנו הלאומית... רק מי ששקוע בראשו וברובו בעסקי מסחר ואינו מסוגל להשקיף מאופק הרווחים והלאה, מסוגל הוא לדרוש שגם בעבודתנו הישובית תשמש לנו נקודת ראות זו לאמת-מידה. אני, למשל, רואה את הכשרת הפועלים או את החזרת מושבה אחת לחיים חדשים, דברים שבפנקסי סוחרים כאין נחשבים, לאקטיבים בעלי חשיבות גדולה ביותר. אני יכול להגיד בוודאות גמורה: כל עסק בארץ ישראל שמביא הרבה רווחים לסוחר, הריהו מביא על-פי רוב רווחים פחות מכל לתעודתנו הלאומית, ולהפך: כמה וכמה עסקים שאינם מכניסים לסוחר כלום הם בעלי ערך לאומי גדול ביותר. איני מבין כלל כיצד אפשר לצייר לעצמנו שעבודה, המכוונת ברובה כלפי חילופי מקצוע בין היהודים והפיכת בני-כרך לחקלאים, תהא נעשית מתוך שאיפה לרווחים. בדומה לזה אפשר היה לדרוש מבתי הספר שלנו שיכניסו גם הם דיבידנדים."

וצבי שץ אומר:

"הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה-הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור-קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל-פז."

שבת שלום

שיר לשבת:

תצוה - שכינת המקום

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.  וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם." 

כחלק מתהליך החיבור ההדדי שבין העם לבין אלוהיו, מתבצע בפרשת השבוע מהלך מעניין מאוד. האל האוניברסאלי המופשט של הדת היהודית המאוחרת מתכנן להצטמצם וכמעט להתגשם אל מקום אחד, בפתח אוהל מועד (מלשון התוַעדוּת) ממנו ידבר אל משה.

כדי להיות לאלוהי ישראל, הופך אלוהי הדת העברית המוקדמת לאל מקומי, שוכן בתוך העם.

כך מופיעה לראשונה השכינה. לא כאותה התגלות אלוהית אמהית המחפה בכנפיה על דורם של חכמינו זכרונם לברכה, אלא כשכינה פיזית כמעט - מתן ביטוי מקומי, תחום ומצומצם, לאלוהות האוניברסאלית, ביטוי המלווה את בני ישראל במסעם. שכינה זו היא קבועה מצד אחד: תמיד בפתחו של אוהל מועד ועם ארון הברית, ומצד שני ניידת וניתנת לטלטול, עם נדודיו של העם, המשכן והארון. עד ימי בית ראשון תנדוד השכינה עם ארון הברית. גניזת הארון (ככל הנראה בידי המלך יאשיהו) הצילה אותו אמנם מהיציאה לגלות, אך השכינה לא ניצלה ממנה, עת נקראה בידי אנשי החסידות והקבלה ללוות את בני ישראל באשר הם שם, עד שנשברה כנפה.

העם ההולך במדבר אל עבר ארץ חדשה לא יכול להסתפק באלוהות האוניברסאלית המופשטת, הנמצאת גם במקום שממנו בא, וגם במקום שאליו הוא הולך. העם צריך אלוהות מורגשת, שהולכת איתו ומלווה אותו בלכתו בדרך, ודוברת אליו במקום ההתוועדות. האלוהות הבוחרת בעם זקוקה להכרת העם שהיא אלוהיו, המוציא אותו מעבדות מצרים לארץ חדשה.

בלכתנו במדבר בארץ לא זרועה, אנו זקוקים להכוונה נוכחת. השדה המגנטי הבלתי נראה ונוכח בכל אינו מספיק, אם אין בידינו מחט מצפן מוחשית וניתנת לקריאה, המראה את הכיוון שיש ללכת בו. מצב הסתר הפנים והיעדר השכינה הממשית עמו משלים רוב רובה של היהדות מאז חורבן בית שני הוא אנומליה קשה להסבר. הוא שמאפשר את שקיעתה והתנוונותה של האמונה אל תוך מנגנון רבני שמרני הנאחז בשרידי פולחן, המעז להגדיר ולגדר בגדרי גדרות את היחסים הסמליים הרצויים עם השוכן הנפקד, ונכשל שוב ושוב בהגדרת והגשמת היחסים הממשיים הרצויים עם השכנים הנוכחים.

שבת שלום

שיר לשבת:

תרומה - מקום למשכן

תרומה - מקום למשכן

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ."

"וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים:  חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו - מִמֶּנּוּ תִּהְיֶין קַרְנֹתָיו; וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו, לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו, וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו; לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר, מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת; וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת, עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו. וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ - מִלְּמָטָּה; וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ. וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ, בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת. וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת; וְהָיוּ הַבַּדִּים, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ - בִּשְׂאֵת אֹתוֹ."

עוד לפני מעשה העגל, סמל הסגידה לחומר בתרבות היהודית, נותן אלוהי העברים רשימת הוראות מפורטת למשה, ראש מעמד הכהונה המתהווה של העם, כיצד לבנות את משכן האלוהים. רשימת ההוראות הזו, שהיא עיקרה של פרשת תרומה, חושפת את העובדה, שמישהו בסיפור הכיר טוב מאוד את ההשפעה של סביבה חומרית מרשימה על נפש האדם.

הנחיות בניית המשכן בפרשת השבוע הן מתכון מפורטת להחדרת יראה לליבו של האדם. מהאוהל ויריעותיו, דרך ארון הקודש עם פסלי הקרובים שעליו, ועד המזבח והמנורה, כל האביזרים מיועדים ליצור את משכן האלוהים כמיצָג של עושר מהמם בלב מחנה הנודדים במדבר. מיצג שכולו נייד, דרך אגב.

אחד הדברים המרשימים הוא שכל העושר הזה, יוצר היראה בלב העם הדל, מקורו בתרומות אותו העם, התורם במו ידיו את החומר למושא ההערצה שלו. הפרקטיקה של יצירת יראה באמצעות פאר חומרי אינה טובה בהרבה מהסגידה לאלילי עץ וחומר שנוצרו במלאכת ידיו של המאמין.

לאורך השנים ידעה התרבות האנושית לזכור ולשמר את סוד העיקרון הזה, ואין כקתדרלות הגדולות של הכנסיה הקתולית כדי להדגים כיצד מכניסים יראה ותחושת אפסות בליבו של אדם, באמצעות אדריכלות ועושר של אביזרים. למרות הדימוי שדבק ביהדות כדת הסולדת מהפאר החומרי והאסתטי, יש מקום לתהות על גילויי הפאר של מבני הפולחן הדתי העברי והיהודי, מבית המקדש ועד בתי הכנסת, בכל מקום שבו הנסיבות ההיסטוריות אפשרו לקהילה עושר מספיק כדי להפגין אותו לעיני הקהילה והשכנים.

עיקרון זה השתמר גם בעידן החילוניות המודרני, ועלה לארץ ביחד עם הציונות, שהיתה התנועה ליהדות מודרנית. לא סתם משמשת המילה "משכן", לאחר שעברה את תהליך החילון הציוני, לתיאור מבנה מרשים. עקרונות השימור של אדריכלות היוצרת רושם באים לידי ביטוי במבני הדגל של הממסד בארץ, החל מהמבנים המרשמים שנבנו עבור הגימנסיה הרצליה [עם קווים אדריכליים הרומזים לבית המקדש!] והטכניון בחיפה, דרך משכני בתי המשפט הנבנים בשנים האחרונות, ועד כמובן משכן הכנסת.

לפני כשנתיים ביקרתי בפעם הראשונה בתוך משכן הכנסת. רחבת הכניסה הגדולה של הבניין, צורתו החיצונית ורמת הגימור המרשימה של כל פריטי הבניה והאביזרים מצליחה להשאיר אפקט מרשים של עוצמת הריבונות הישראלית, גם ברוחו של מי שמגיע מתוך תודעה רציונלית המכירה את הכוונה המודעת שבעיצוב המבנה וסביבתו.

שבת שלום

שיר לשבת: