תצוה - שכינת המקום

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.  וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם." 

כחלק מתהליך החיבור ההדדי שבין העם לבין אלוהיו, מתבצע בפרשת השבוע מהלך מעניין מאוד. האל האוניברסאלי המופשט של הדת היהודית המאוחרת מתכנן להצטמצם וכמעט להתגשם אל מקום אחד, בפתח אוהל מועד (מלשון התוַעדוּת) ממנו ידבר אל משה.

כדי להיות לאלוהי ישראל, הופך אלוהי הדת העברית המוקדמת לאל מקומי, שוכן בתוך העם.

כך מופיעה לראשונה השכינה. לא כאותה התגלות אלוהית אמהית המחפה בכנפיה על דורם של חכמינו זכרונם לברכה, אלא כשכינה פיזית כמעט - מתן ביטוי מקומי, תחום ומצומצם, לאלוהות האוניברסאלית, ביטוי המלווה את בני ישראל במסעם. שכינה זו היא קבועה מצד אחד: תמיד בפתחו של אוהל מועד ועם ארון הברית, ומצד שני ניידת וניתנת לטלטול, עם נדודיו של העם, המשכן והארון. עד ימי בית ראשון תנדוד השכינה עם ארון הברית. גניזת הארון (ככל הנראה בידי המלך יאשיהו) הצילה אותו אמנם מהיציאה לגלות, אך השכינה לא ניצלה ממנה, עת נקראה בידי אנשי החסידות והקבלה ללוות את בני ישראל באשר הם שם, עד שנשברה כנפה.

העם ההולך במדבר אל עבר ארץ חדשה לא יכול להסתפק באלוהות האוניברסאלית המופשטת, הנמצאת גם במקום שממנו בא, וגם במקום שאליו הוא הולך. העם צריך אלוהות מורגשת, שהולכת איתו ומלווה אותו בלכתו בדרך, ודוברת אליו במקום ההתוועדות. האלוהות הבוחרת בעם זקוקה להכרת העם שהיא אלוהיו, המוציא אותו מעבדות מצרים לארץ חדשה.

בלכתנו במדבר בארץ לא זרועה, אנו זקוקים להכוונה נוכחת. השדה המגנטי הבלתי נראה ונוכח בכל אינו מספיק, אם אין בידינו מחט מצפן מוחשית וניתנת לקריאה, המראה את הכיוון שיש ללכת בו. מצב הסתר הפנים והיעדר השכינה הממשית עמו משלים רוב רובה של היהדות מאז חורבן בית שני הוא אנומליה קשה להסבר. הוא שמאפשר את שקיעתה והתנוונותה של האמונה אל תוך מנגנון רבני שמרני הנאחז בשרידי פולחן, המעז להגדיר ולגדר בגדרי גדרות את היחסים הסמליים הרצויים עם השוכן הנפקד, ונכשל שוב ושוב בהגדרת והגשמת היחסים הממשיים הרצויים עם השכנים הנוכחים.

שבת שלום

שיר לשבת: