"הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו.

חושבים אנחנו, כי בגַלותנו רעיונות חדשים בתנ"ך, הרי אנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"ך הגלוי הוא פירוש לתנ"ך הנעלם שבתוך נשמתנו."

אהרון דוד גורדון

יום שישי, 26 בנובמבר 2010

וישב - שנאת החולמים


"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם."
"וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו."
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו:  הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו."

חזרתי השבוע משירות מילואים, אחת מההזדמנויות שלי "לפגוש את החברה הישראלית". יש משהו מעניין מאוד במגוון האנושי הרחב הזה שמתכנס ביחד לכמה ימים בשנה, ומתפזר לאחר מכן כל אחד למסלול חייו. יש משהו מרשים ביכולת של המגוון הזה להתכנס לעבודה משותפת, ברוח טובה, מתוך חובה להלכה, ולמעשה בעיקר מרצון, ותוך התעלמות מכל הפערים הקלישאתיים של ימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/עדות וכו'. מי שמכיר את צה"ל של היום, יודע שאפילו בתחום היהודי/לא יהודי - הוא מסגרת מגוונת.
וכמובן יש את הזמן לדבר ולהכיר תוך כדי עבודה, "אז מאיפה אמרת שאתה?"
"קיבוץ משעול בנצרת עילית".
"מה זה?!?"

מסתבר שצורת החיים החריגה הזאת מעוררת לא מעט עניין. בד"כ גם סוג של הערכה. הרבה סקרנות לגבי ההתנהלות היומיומית. אחת התגובות הייתה "אבל זה לא יכול לעבוד".
מאיפה מגיעה תגובה כזאת? שלא במפתיע מבן קיבוץ "קטן ונאלח בשם אוּשה". הוא לא מצליח להבין איך אני מוכן "לגרש" בני קיבוץ שלא מעוניינים להצטרף לחברות, ולא ארצה לקבל אותם כדיירים, לצד הוריהם "האידיאלסטים".
האם בן הקיבוץ הזה, כמו כל הדור שגדל בקיבוץ בתהליכי פירוק, יכול להכיר את הקיבוץ כמשהו מעבר ליישוב ירוק דשאים שזכותם של כל בניו לגור בו ולעשות כרצונם ללא מחוייבות? האם מישהו עוד זוכר שייחודה של החברה הקיבוצית, שהביא ליצירת קהילות ירוקות דשאים ועשירות תרבות וחינוך הוא דווקא במחויבותה להגשמת חלום משותף, מחוייבות הקודמת למסגרות החיים האחרות, החברתיות והפיזיות?

בחברה הישראלית של היום אסור לחלום. היא מתירה לחלום כל עוד אפשר להתייחס לחלום כאל משובת נעורים לא מזיקה. היא מפחדת ממנו כשהוא מציב בפניה דרישות, כשהוא דורש ממנה להשיב על השאלה לאן היא הולכת.
"למה המתנחלים לא מתנחלים גם בנגב ובגליל?" שואל קצין אחד קצין אחר,  במהלך נסיעת הטיולית במרחבי הר הנגב המיושבים בדלילות בשבטים בדואים.
"למה אתה לא מתיישב בנגב או בגליל?" עונה לו השני, המתגורר בגוש עציון.
ומשיב הראשון "מסלול החיים לקח אותי אחרת".
חלקים גדולים בחברה הישראלית מגבילים את החלומות שלהם לתחום שלא דורש מהם לשנות את "מסלול החיים". בכך נוצרת הבדלה בינם לבין המוכנים לנתב את מסלול חייהם בהתאם לחלום. כיצד נמנעים משנאת החיים אל בעלי החלומות?

"עוֹד אָמְרָה הִיא: עָמַדְתִּי כְּמוֹ צְרוּפָה
מִסִּיגָיו שֶׁל עַם שָׂב וּכְמוֹ חַיִץ בָּנִיתִי
בֵּין תְּחוּמִי לִתְחוּמוֹ. נִבְלְלָה הַשָּׂפָה
וְלִבוֹ לוֹ אוֹמֵר לְמַרְאַי: נָכְרִית הִיא.
וָאֶרְאֶה אֶת נִצְנוּץ שִׂנְאָתוֹ צוֹפָה
אֶל חַּיַּי הַבְּדֵלִים. חֲמָתוֹ רָאִיתִי,
עַל אֲשֶׁר, כְּאַחַת מִתְנַשְּׂאָה וְחוֹצְפָה,
מִמְּעִילִי, כִּבְיָכוֹל, רְבָבוֹ מָחִיתִי."
חצרו של קיבוץ, נתן אלתרמן

יוסף מביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביהם. הוא חולם על שליטה באחיו ובמשפחתו.
בעלי החלומות צריכים לבנות חיץ-לא-חיץ בינם לבין החברה שמסביב. רע הוא לוותר על החלום כדי לשמור על קשר עם החברה. רע הוא גם להקים את החיץ ולמחות את רבב דיבת החברה ממעיל החולמים, כדי לשמור את החלום בטהרתו.
כדי להמנע משנאת החולמים ולהפוך את החלום לרלוונטי, צריך להביא את דיבת האנשים בפניהם, להפוך את הדיבה לתוכחה, כמצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא."*, צריך לדבר עם האנשים על הבעיות החברתיות, כבעיות של כולנו, ולא כבעיות של החברה. ולכן צריך גם לראות את הבעיות החברתיות כבעיות אישיות. הרבב על מעיל החברה הוא רבב על מעיל החולם, גם אם ניקה אותו מסביבת חברתו הקרובה. פתרון החלום הוא לא השלטתו על החברה שמסביב "מלמעלה", אלא גיוסה של זו אל מעגל החולמים וההולכים בעקבות החלום.

שבת שלום

שיר לשבת:

*ויקרא, י"ט, י"ז

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

וישלח - דרמה משפחתית


"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ."
"וַיֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ."
"וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, אֶל יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה."
"וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם."
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי  מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ."

סופה של פרשת ויצא ותחילתה של פרשת וישלח מספרות את סיפור הפרידה של יעקב מלבן דודו וחותנו, ופגישתו עם עשיו. כמה הכנות עורך יעקב לקראת הפגישה עם האח שאת בכורתו וברכתו גזל במרמה, האח שרצה להרגו כנקמה, ומפניו ברח.
יעקב מתקרב בפחד אל גבולות הארץ שאליה קרא לו אלוהיו לשוב. ליתר ביטחון הוא מחלק את מחנהו לשניים, כדי להבטיח שלפחות חלק ממשפחתו ורכושו ישרוד את הפגישה עם זעמו של עשו. לפחות חמש משלחות פיוס עמוסות צאן ובקר הוא שולח אליו לפניו.
והנה מגיעה הפגישה, והיא פגישה בין שני אחים. זעמו של עשו שכך ומשובות הנעורים נשכחו. עשיו רץ אל יעקב, נופל על צווארו, מנשק אותו, ושניהם בוכים. עשו משמחה על פגישת אחים רחוקים, ויעקב מהקלה, על שעוולותיו נשכחו. לעשו אין צורך במתנות הפיוס, "מה ששלך, שלך" הוא אומר ליעקב. כשארץ כנען לא יכולה לשאת אותו ואת יעקב מרוב המקנה שלהם, הוא לוקח את רכושו ואת משפחתו ועוזב לארץ אחרת.

ולעומת מחילת העוולות הזאת, מעשם של שמעון ולוי בשכם.
יעקב מחפש מקום להשתקע בו, וקונה שדה בסמוך לעיר. שכם, בן נשיא מפונק, רואה את דינה, ביתו של יעקב, ואונס אותה. מעשה נורא, אבל ספק אם חריג בסטנדרטים של אותם הימים. לאחר המעשה, מדבר שכם על לב הנערה, ומבקש מאביו להסדיר את נישואיהם. לא ידוע מה הייתה תגובתה של דינה, אבל שכם הוא היחיד שמדבר אליה בכל הסיפור. כל שאר הדרמה מתרחשת אך ורק בין גברים. אביו של שכם ניגש לסדר את ההדורים, ומציע ליעקב הצעה נדיבה - ממון רב כמוהר, והצעה לנישואים הדדיים, כלומר השתלבות כתושבים בעלי זכויות מלאות בשכם. בני יעקב עונים לו במרמה, כאשר הם מציבים את הדרישה לביצוע ברית מילה לכל גברי העיר כתנאי לנישואין. יש המפרשים שיעקב היה שותף למרמה, לפחות בשלב הראשון. יתכן והכוונה הייתה להציע הצעה שתתקל בסירוב.
אבל חמור נשיא שכם מקבל על עצמו ועל בני עירו את ההצעה. שמעון ולוי, אחיה של דינה, ממתינים שלושה ימים, ואז נכנסים לעיר, הורגים בה כל זכר, לוקחים את דינה ויוצאים, לא לפני שהם בוזזים אותה ושובים את הנשים והילדים. פעולת תגמול טוטלית שמשאירה אדמה חרוכה. אין ספק שמכאן ואילך ידע כל מי שזומם לעשות מעשה נבלה כזה, ש"כן לא יעשה".
אבל האם כך ראוי לעשות? האם כך חכם לעשות? יעקב לא פונה אל הטענה המוסרית, לא טוען כנגד הפגיעה בעיר שלמה כגמול על מעשה של אדם אחד. האם הוא יודע שטיעון כזה, של מוסר כוונה, לא יעמוד בפני זעמם של אחיה של הקרבן? הוא פונה אליהם בשם מוסר האחריות. תוצאות המעשה יעכרו ויבאישו את שמו, ויעמידו אותו ואת משפחתו בסכנה. במקום השתקעות בארץ, עלולה להפוך משפחתו של יעקב לבלתי רצויה בכל מקום שבו תדרוך. שמעון ולוי עדיין שקועים בזעמם. הם לא מוכנים לקבל שיקולים מתוך שיקול דעת וחשבון פוליטי. "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"?!? הם מטיחים כלפיו.
יעקב טועה. הוא אולי לא רצוי, אבל חיתתו נופלת על הערים השכנות. פעולת התגמול אכן מייצרת הרתעה. אבל למעשה כזה יש נשורת, יש השלכות עקיפות.
סמכותו של יעקב על בניו נשברת. ברגע שהוא מתיישב במקום חדש, בא ראובן בנו על בלהה, אחת מפלגשיו. יעקב שומע. כששמע מה עשה שכם לדינה, החריש עד שבוא בניו מן השדה. כששמע מה עשה ראובן לבלהה, הוא שומע ותו לו. אפילו לא נאמר שהחריש.
עוד מעט יעשו לו בניו מעשה נבלה כאשר ירמו אותו בדבר מות בנו יוסף. כשיבוא שוב הרעב על הארץ, לא ימצא מי מתושביה שיהיה מוכן לעזור לו. הוא יאלץ לשלוח את בניו למצרים לשבור שבר, ואחר ירד אחריהם ויעקר מארצו.

שבת שלום

שיר לשבת: 


יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

ויצא - באר בשדה


"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ - כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ."
וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל - לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן."

בשולי סיפור המפגש והתסבוכת המשפחתית של נישואי יעקב לבנותיו של לבן, אנו זוכים להצצה חטופה אל צורת ארגון חברתית של משפחות הרועים בחרן.
יעקב רואה בשדה באר, ומופתע למצוא שלושה עדרים בסמוך אליה, כנראה בשעות הבוקר, כאשר יש עוד שעות אור רבות למראה. ליד הבאר, בניגוד למעיין, אין צמחיה למאכל. סביר להניח שסביבת הבאר יבשה ורמוסה ברגלי הצאן, ורועה העדר יעדיף לשאוב ממנה מים להשקיית צאנו ולהוביל את העדר משם לאזור המרעה ללא עיכובים.
אבל המחסור במים מכתיב דרישה לתיאום חברתי, על מנת למנוע מלחמות רועים על השמוש במשאבי המים המוגבלים. התחרות על הגישה לבארות המים היא שכנראה הביאה לפילוג המשפחה ולחלוקת הארץ בין אברהם ללוט אחיו, והיא שערערה את יחסיהם של אברהם ויצחק עם מלכי הפלשיתים שבשטחם ניסו להתיישב. בחרן מצאו פיתרון מנע לסכסוכים, באמצעות הפיכת מי הבאר למשאב שהשימוש בו אינו יכול להעשות באופן פרטי. הצבת אבן גדולה על פי הבאר, גדולה מספיק בכדי ששלושה רועים לא יצליחו לגלגל אותה מעל פי הבאר, הופכת את המים לזמינים רק כאשר מתאספים כל העדרים. כך נבנה מצב שכל רועה יכול להשתמש במים רק כאשר נוכחים כל הרועים האחרים, והשימוש במים נתון לפיקוח ציבורי.
בבחירה להציב אבן ענק זו על פי הבאר, מכירים בעלי העדרים בכך שהמים, כמשאב טבע נדיר, אינם יכולים להיות רכושו הפרטי של בעל השדה, או של המגיע ראשון, אלא חייבים להיות רכוש ציבורי, שמותר לשימושו של כל אחד, במגבלות של פיקוח ציבורי. החלטה זו הופכת את משאבי הטבע מעילה למלחמה והזדמנות עבור תקיף להשתלט עליהם ולשעבד את הציבור בכוח שליטתו זו, למקור להנאת והתפתחות הציבור כולו כאנשים חופשיים.
תפיסה דומה בנוגע למשאבי הטבע, ובראשם האדמה, היא שהביאה את ראשוני הציונות לדרוש כתנאי התחלתי להגשמתה את הלאמת הקרקע, והפיכתה למשאב ציבורי.
"ואיכה זה אֹהַב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך, ובחוצפה יֵאָמר: אני - בעלך."
שואל צבי שץ בשנת תרע"ח, ואומר:
"אחרי אלפים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונִצול.
אדמה ושמים הם המזִינים את גופנו ונשמתנו, לכולנו הם, אסמינו לא יוכלו להכיל את כל הפרי, אם רק כולנו נעבוד, אם נתנגד נִגוד נמרץ לכל המונופוליות של בעלי-רוח על השמים ובעלי-כיס על האדמה."[1] 

הערת אגב: ברשומה שעסקה בפרשת חיי שרה ובקשר אל הארץ, פונה אברהם - דור ראשון לעליה, ששמע את קול אלוהים קורא לו "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" - ומורה לעבדו הנשלח לחפש אשה ליצחק בנו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ", אך אוסר עליו להשיב את בנו אל מולדתו של אביו. יעקב, דור שלישי ושורשי בארץ, נמצא בחרן כמו סבו אברהם בזמנו, אך בניגוד לאברהם, שומע את קול אלוהיו אומר לו "שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ"

 תמונת הרועים ועדרי הצאן, ופגישתו של יעקב עם רחל על פי הבאר בשדה היא מהתמונות הרומנטיות ביותר בתנ"ך. לפעמים צריך להיזהר מהרומנטיקה הזו.
"בנוף טרופי עינך קולטת כל דבר חוץ מבני אדם. היא תקלוט את האדמה החרבה, את פרי הצבר, את הדקל, וההר הרחוק, אבל היא תפסח תמיד על האיכר העודר בחלקתו... רק משום כך מקובלות הארצות המורעבות של אסיה ואפריקה כארצות תיירות."[2]
והנה, בדרכו המזעזעת והמשעשעת בעת ובעונה אחת, מזכיר לנו מרק טוויין בביקורו בארץ ישראל בקיץ 1867 את האמת הכואבת הזו, לאחר צפיה בעדרים המתכנסים ליד באר בשדה בסמוך לכפר נין בעמק יזרעאל:
"שוב ירדנו לעמק ונעצרנו לרגע ליד באר - מן הסתם, מימי אברהם. המקום היה שומם. כתלי הבאר היו מוגבהים כמטר מעל פני הקרקע, עשויים אבנים רבועות וכבדות בסגנון ציורי-המקרא... נערות שחומות, שחורות-עיניים ויחפות, עוטות בלויי סחבות ועונדות צמידי נחושת ועגילי זהב מזוייף, איזנו כדי מים על ראשיהן או דלו מן הבאר...
לפני תמונה מזרחית כבירה שאותה הערצתי פעמים אין ספור בתחריטי-פלדה עמומים ועתירי-צללים! אלא שבתחריטים לא היתה השממה, ולא הסחי; לא הסחבות; לא הפרעושים; לא תווי הכיעור; לא העיניים הטרוטות; לא הזבובים הלועטים; לא הבערות המטומטמת הנשקפת בפני האנשים; לא החבורות הטריות על גבי החמורים; לא הלהג הצורמני בלשונות לא נודעות; לא צחנת הגמלים; ולא הרעיון המתבקש מאליו שכמה טונות של אבק שרפה, לו הונחו תחת רגלי הנוכחים, והוצתו, עשויים היו להאדיר את הרושם ולהעניק לתמונה עניין אמיתי וקסם שלעולם ינעם לאדם להיזכר בהם, אף אם יזכה לחיות אלף שנה.
מיטב יופיים של נופי המזרח נשאר רק בתחריטי פלדה. אני שוב לא אתפעל מתמונתה של מלכת שבא בביקורה אצל שלמה, ואומר בליבי: נאה את גבירתי, אך רגליך אינן נקיות ואת מצחינה כגמל."[3]

שבת שלום

שיר לשבת:



[1] צבי שץ, "על הסף", קובץ "בעבודה", תרע"ח. המאמר המלא נמצא אצלי, אם מישהו מעוניין.
[2] ג'ורג' אורוול, "מרקש", מדוע אני כותב ועוד מסות.
[3] מרק טוויין, "מסע תענוגות לארץ הקודש".

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

תולדות - למי בכורה למי ברכה?

"וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים."
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה."
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים."
"וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'."

פרשת תולדות טומנת בתוכה פרשיה מתולדות האנושות. בפרשה זו נוטל יושב האוהלים את הבכורה מן הצייד.
זוג תאומים לא זהים עד מאוד נולדים ליצחק ורבקה. יעקב איש תם, יושב אוהלים. עשיו אינו איש השדה במובן המקובל בימינו. היום היינו קוראים לו "איש שטח". חי בחוץ, משתלב בטבע, צייד. עשו יודע לצוד, מכין מטעמים ערבים לחיך אביו. אבל צייד היא צורת קיום לא בטוחה. לא בכל יום מצליח הצייד ללכוד, ולפעמים הוא שב מהשטח עייף, רעב.
בשובו מן השטח, הוא פוגש את איש האוהלים, החקלאי הנודד, רועה הצאן שיודע גם לזרוע דגנים וקיטניות למשך העונה, ולחזור ולקצור. והנה פוגש הצייד הרעב את החקלאי, זה שמסתפק בבשר לעיתים נדירות כשאחת מחיות המשק מאבדת את יכולתה לתרום, אבל יש לו אספקה יציבה למדי של מזון פשוט וזול. חיטה שאפשר לאפות ממנה לחם, ועדשים שאפשר להכין מהן נזיד "אדום אדום" (האם אין אירוניה בכך ש"אדום אדום" משמש כיום
דווקא כמותג מוצרי בשר?).
הצייד הרעב נאלץ למכור את בכורתו לחקלאי בעבור נזיד עדשים. מכאן ואילך (ואולי עוד קודם) בז הצייד למעמד הבכורה. מה תיתן הזכות החברתית של בכורה וירושת שטח למי שנודד בעקבות הציד. החקלאי, מצדו, בז לציידים, הפראים, האלימים. שתי דמויות הציידים המקראיות, נמרוד ועשיו, שתיהן דחויות בידי הממסד הרוחני הישראלי-יהודי שכתב את ארון הספרים.

הנה באה תקופת רעב נוספת, ויצחק עוזב את באר לַחַי-רֹאִי (כנראה לא רחוק מחברון), והולך אל ארץ גרר. אלוהים מזהיר אותו לא להרחיק עד מצרים, שם יהפוך לגר חסר אדמה, ואולי אף לעבד, כפי שמשתעבדים אנשי מצרים למלכיהם בתקופות הרעב.
אצל הפלישתים בחבל גרר לומד יצחק, החקלאי-הרועה יושב האוהלים מהר חברון, את סודות גידולי השדה. שם, בשדות החיטה הרחבים של מישורי צפון הנגב זורע יצחק וקוצר מאה שערים. אך ברגע שהוא צובר שם רכוש ועדרים, הוא נדחק על ידי שכניו הפלישתים בחזרה אל המדבר. עד ימיו של דוד המלך דחקו הפלישתים ורכב הברזל שלהם את בני ישראל ממישורי השפלה והעמקים אל האזורים ההרריים של יהודה ושומרון.


והנה בערוב ימיו מתגעגע יצחק למעדני הצייד של בנו, ומבקש ממנו לצאת ולצוד לו סעודה אחרונה. אבל עד שחוזר עשו ממסע הצייד, מערימים עליו שוב אחיו החקלאי ואמו, גם היא ממשפחה חקלאית ממושבות אבותינו בארם נהריים. יצחק שכהו עיניו, לא מסוגל להבדיל יותר בין מעדני בשר הציד לבין מאכלי בשר העדר חקלאי, ובין ידיו השעירות באופן טבעי של עשיו לבין לבושו המלאכותי השעיר של בנו יעקב. אבל אולי יצחק עדיין צלול יותר ממה שנרמז מהכתוב. יצחק המתאווה בפעם האחרונה למעדני בשר הציד, מתמוגג מריח בנו, שהוא "כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'", ומברך אותו בברכה "חקלאית" מאין כמוה: מטל השמים ומשמני הארץ (אולי זיתים?), ורוב דגן ותירוש. ברכתו של יצחק למי שהוא חושב שהוא בנו הצייד, ברכה שתתממש רק לאחר שישובו  לארץ צאצאיו שלא נמנעו מלרדת למצרים, היא ברכת המעבר מהצייד אל פירות הזית, החיטה וגפן, אל ברכת החקלאות הארץ-ישראלית.


שבת שלום


שיר לשבת: