"הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו.

חושבים אנחנו, כי בגַלותנו רעיונות חדשים בתנ"ך, הרי אנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"ך הגלוי הוא פירוש לתנ"ך הנעלם שבתוך נשמתנו."

אהרון דוד גורדון

יום רביעי, 26 בינואר 2011

משפטים - תורת הגמול והעונש


"וְגֵר לֹא תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ - כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ - לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ - עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב - וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ - תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ - עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ."

רוב רובה של התורה הנמסרת בפרשת משפטים עוסק בדינים שבין אדם לחברו, שפירושה של תורה הוראה, ופירושה של הלכה הלכות נהוגות, ופירושה של דת חוק.

בבסיסו של כל מערך חוקים עומדת תורת גמול ועונש מסויימת. בבסיס מערך החוקים של פרשת משפטים עומדים עקרון הגמול הצמוד, ועיקרון החסד.

הגמול הצמוד - הסנקציה על הפרת החוק קשורה אל העברה עצמה. פגיעה בנפש נענשת בפגיעה בנפש. פגיעה ברכוש בפגיעה ברכוש, גובה הפיצוי ביחס לגובה הנזק הנגרם, בין אם יחס ישר בשוגג, או יחס כפול ומכופל במזיד. אבל נשמר תמיד מתאם בין החטא והעונש, נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל, כוויה תחת כוויה,פצע תחת פצע, וחבורה תחת חבורה.
התורה דורשת מהאדם לקחת אחריות על מעשיו, בין אם בשוגג ובין אם במזיד. גם על נזק שנגרם ברשלנות צריך לשלם פיצוי, ואין מנוס מעונש על פגיעה במזיד. הפוגע במזיד יִלקח לרצות את עונשו גם מעם ההתחסדות, ההצטדקות והמזבח.
עקרון הגמול הצמוד הוא עיקרון אוניברסאלי. אלוהים ידאג לכפות אותו גם בשם מי שאין לו את הכוח החברתי להבטיח שיעשה איתו צדק. אם יעונה הגֶר, ישמע אלוהים לזעקתם. אם יעונו האלמנה והיתום, ישמע אלוהים לזעקתם. כך מקובלנו מבית אבא - "כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה". ומי שיענה יתומים ואלמנות, סופו שתהיה אשתו אלמנה, ובניו יתומים. כי עוול חברתי גורר חברה של עוולות.

עקרון החסד - גם את יישום הצדק אי אפשר לדרוש עד המוחלט.
עסקי הריבית כשלעצמם אינם מותרים, והם נאסרו על ידי רוב הדתות העתיקות. ריבית היא לרוב ניצול חלוקה לא צודקת של משאבים, על מנת להגביר את אי-הצדק שבחלוקה. לאחד יש יותר מכפי שהוא צריך, ואת העודף הוא מלווה למי שאין לו כפי שהוא צריך, ובתמורה מקבל מי שיש לו עודף חלק נוסף מתוך חלקו של הנמצא במחסור. רבית נשך היא ריבית המשעבדת את האדם, ושואבת את כל הכנסתו שמעבר למינימום הדרוש לקיומו אל ידיו של אדם אחר.
גם במקרה של חוב, שגבייתו מוצדקת, יש מגבלות על הדרכים לגביית החוב. חובה לשמור על כבודו של האדם. חובה לזכור שהוא לא רק בעל חוב, אלא גם אדם עם צרכים. כשלוקחים את מעילו - קר לו בלילה. מי שמסתכן באונאת בעל חוב, צריך לזכור אילו שערים נשארים תמיד פתוחים, כי אלוהים הוא חַנּוּן.

תורת ישראל לא מכירה במצב שבו "אין חוקים". גם במלחמה יש חוקים, וגם בסכסוך עם אדם יש חוקים. הסכסוך אינו מצדיק את שלילת אנושיותו וזכויותיו של היריב. השנאה לא תפטור את השונא מאחריות על מעשיו כלפי השנוא. השנוא הוא אדם, שזכויותיו זכויות, ורכושו רכוש, ואם רכושו אבד, חובה להחזירו אליו. ואם חמורו כורע תחת המשא, חובה לסייע לו.
התורה היא תורת חיים, שלא נועדה למלאכי השמים, אלא כדי לקיים חיים של אנשים בשר ודם. אנשים בשר ודם אינם מלאכים - הם פוגעים אחד בשני ברשלנות, בשוגג ובמזיד, הם חומדים זה את רכושו של זה, ושונאים זה את זה, ונוטים לשכוח זה את אנושיותו של זה. חוקי פרשת משפטים באים להזכיר לאדם את אחריותו ואת חובתיו כלפי שאר בני האדם, ואת העונש הצמוד הבא על חברה שלא מקפידה על עיקרון הגמול ועל עיקרון החסד, שסופה של אי-הקפדה כזו היא התפשטות ההפך מעקרונות אלה: השתלטות חוקי השרירות, הכוח וחוסר הרחמים.   

שבת שלום

שיר לשבת:


יום רביעי, 19 בינואר 2011

יתרו - לשאת שם אלוהים


"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.  וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."

פרשת יתרו היא הפרשה בה נפתחת התורה, ובה היא הופכת לעממית. עד לפרשה זו, היו מערכות היחסים של אלוהים עם נאמניו אישיות, וההבטחות ניתנו לאישים בודדים ולצאצאיהם העתידיים. עד עכשיו, הוליך אלוהים את עם ישראל ממצרים, וניהל את הפוליטיקה במגעים דיפלומטיים בארמון פרעה באמצעות שגריריו משה ואהרון.
אלוהים מבהיר שהשיטה בה משה מודיע את חוקי האלוהים ותורותיו באופן אישי לבעלי הדין הבאים לפניו, אינה שיטה שיכולה להתקיים. הוא גם לא מסתפק בהסכמת זקני העם לברית המוצעת בין אלוהים לעם ישראל המתגבש. הוא דואג לכך שכל העם ישמע את הדברים. כאן הופך משה ממתווך של תורה סמויה, למבצע של תורה גלויה. כאן מתחיל להרשם ה D.N.A העממי של היהדות - מערכת שלא נסמכת על נציגות אלוהית מתווכת עלי אדמות, אלא על מערכת חוקים גלויה וידועה לכל העם, שלפיה ניתן לשפוט את העם וגם את מנהיגיו.

התורה נפתחת בהצגה עצמית של האלוהים, בשמו המפורש, ובאחדותו המוחלטת. הייחוד הגדול של אלוהי ישראל הוא באחדותו. תורת ישראל לא מכירה ברלטיביזם. יש אלוהים אחד, וצדק אחד, ומקור אחד לגמול, לטוב ולרע. עקרון האחדות הזה הוא שצריך להשמר בקנאות, לשילשים ורביעים ועד עולם. בהעדר אמת אחת, אין אמת בעולם. אחר כך נתפשר, אחר כך נדאג לשלום, אבל שלום המבוסס על אמת. שלום אמת.

הבחירה ב"לא תישא" כדיבר השני היא בחירה שבמבט ראשון נראית תמוהה. כמובן שגם את זה מצליחים החרדים לדבר השם להפוך לעניין שכדברי יוסף חיים ברנר: "האנושי הפשוט שבנו הכיר...שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזרות בטלות, על עמודי-הבל, ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם, להתפלפל בעניינים כעין..." החלפת האות ה' באות ד', כתיבת "אדושם" במקום "אדוני", ועד שירת השיר "רק תפילה אשא" של יורם טהרלב לפי המילים:
 "רק תפילה אשא, הוי קלי, קלי". האמנם לזה נועד הדיבר?

ברל כצנלסון, בדבריו המכוננים תחת הכותרת "לקראת הימים הבאים", בועידת פועלי יהודה שנערכה במושבה רחובות בחג הפורים תרע"ח, תוקף את התהדרות השווא הריקה והכוזבת ברעיונות ה"אתה בחרתנו" וב"רוח נביאי ישראל". הוא דורש להשתמש בכוחם המקורי, לפעול להגשמתם הממשית במציאות, על מנת שלא נמצא את עצמנו נושאים את שם אלוהים לשוא.

"לא תישא את שם ד' אלוהיך לשוא" - למי יש עכשיו צורך בּדיבּרה עתיקה זו, אשר נאמרה בימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני? כשה"שֵם" עצמו כבר מזמן נתרוקן, מה יש לחוּש לחילולו? יבוא כל הרוצה וינגב בו את ידיו.
כן. ה"אתה בחרתנו" יחד עם כל היעודים היה כבר מזמן לצילינדר ישן, ממורט, המהדר את הראש הקרח של הנגיד ה"יורד" לשעת שמחה של מצווה. הדם השפוך מזכריה ועד אחרון הפועלים משמש מחרוזת למליצות לאומיות עוברות לסוחר. ונביאי האמת והצדק קרואים עתה לחפות על סדרי חיי העם, על משטר העבדים אשר בארץ.
ואי מנוס? לאן תברח לא מן הכאב והרוגז, כי אם מהשיממון הזה, משיממון חיי עם? אייהוּ, אייהוּ ה"אתה בחרתנו" הקדמון, החי, הלוהט, הממלא לבבות, המצווה, המזכה ומחייב? אייהו ה"אתה בחרתנו" של הקטגורים הלאומיים הקדמונים, של מכריזי "צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש"?
האמנם כבר נס לחנו?

"הנה הם באים האנשים הרעים", הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפקים בכוונות טובות וּבמתק מליצה. הם שואלים שאלות חמוּרות, ורוצים בתשובות של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשרור בארץ, למען שהפתח הפתוח לנו לא יצטמצם להיות כּקוף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוא לעצמו, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען ירבו כוחותיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לו חיי אדם ראויים ורצויים?

ברל בפרשנותו המחדשת ויוצרת, מצליח להפוך את הדיבר הזה, גם עבור היהודי החופשי, לצו מוסרי, למצווה שראוי לקיים.

שבת שלום

שיר לשבת:

יום רביעי, 12 בינואר 2011

בשלח - צעדים ראשונים


"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה - וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה."
"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."
וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב."
"וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא."

בפרשת השבוע, מתחיל מסע היציאה ממצרים של עם ישראל. סבלות השעבוד מסתיימות, ומתחילים חבלי החופש.

תהליך היציאה לחופשי הוא לא פשוט. אהרון דוד גורדון אבחן פעם בחדות מבטו, כי רוב המהפכות לא מבטאות רצון לבטל את השעבוד עצמו, אלא את שאיפת המשועבדים להפוך למשעבדים. השאיפה לביטול השעבוד, ועוד יותר מכך, הפעולה להגשמת הדבר, דורשת מעשה חינוכי מתמיד. ברגע שבו מתבטל השעבוד החיצוני, מתחילה ההתמודדות על ביטול השעבוד הפנימי, העצמי.

כבר בפתיחת הפרשה, אנו רואים שאלוהים מודע למצבו העדין של העם. ממצב הוודאות של השעבוד, בו הכל מוכתב מלמעלה, העם יוצא אל חוסר הוָדאוּת וסכנות העולם החופשי. הסכנה שמיד במפגש עם הקושי הראשון יעדיף לנוס בחזרה למצרים, אל חיקה החמים של העבדות הבטוחה. לכן עדיף שילך בדרך הארוכה, ולא יסתכן במלחמה עם מצרים.
אבל אלוהים עסוק בעוד כמה מטלות חינוכיות. עדיין צריך להראות לכולם מי פה האלוהים. צריך להטביע את מרכבות פרעה, כדי להראות למצרים מיהו ה'. כדי להראות לעם ישראל עם כל שפחותיו שעל הים, מעשים שלא יוסיפו לראות עוד עד עולם.  

בני ישראל יוצאים מארץ מצרים אל החופש בהליכה במדבר, בארץ לא זרועה. ברגע שיצאו לחופשי, שום דבר לא מובטח. המשעבדים לשעבר רוצים להחזיר אותם אל השעבוד, ואפילו הימצאותם של לחם ומים אינה מובטחת. אדם חופשי, עצמאי ובוגר, יודע שלחם, מים ובטחון, הם תוצאות של עבודה, של פעולה למען עצמך, כאדם ריבוני. בני ישראל עדיין לא בשלים לכך.
אלוהים נותן להם את כל הדברים האלה, כמן משמים. הוא עוד לא משחרר את העם. בינתיים הוא מחליף תלוּת אחת בתלוּת אחרת. העם עלול להפוך למפונק, להתרגל לדברים ש"נושרים משמים", שבאים מן המוכן, ל"כסף קל", לפרנסות אויר. לא בטוח שזה הצעד החינוכי האופטימלי, אבל זה מצליח לפחות למנוע מהם לשוב למצרים.

בינתיים, אלוהים מתחיל בחינוך בצעדים קטנים. צעדים של בניית אמון, והקניית ביטחון. הוא מתרגל את העם בכך שאין צורך לאגור מזון מעל הנדרש, במצב שבו אתה מקבל אספקה טריה כל בוקר, ומצד שני, הוא מתרגל אותם בצורך לעבוד קצת יותר ביום אחד, כדי שיוכלו לנוח ביום השבת שאחריו.
לקראת סוף הפרשה, אלוהים מתרגל את העם אפילו במלחמה בעצימות נמוכה. עמלק, עם שלא היוה איום קיומי על בני-ישראל, אלא זינב בנחשלים באופן נבזי. משה, אהרון, חוּר, ואלוהים - ההנהגה הרוחנית של העם - משקיפה מראש הגבעה ומשגיחה מלמעלה בזמן שיהושע מוביל את העם להתגוששות ראשונה.

בני ישראל יוצאים לדרך ארוכה, כמו ילד שלומד ללכת. הוא צריך שיחזיקו לו את היד. יותר בטוח על הרצפה. מי שהולך נופל, וזה כואב. אבל התהליך החינוכי הוא האיזון העדין בין השמירה וההולכה, לבין מתן האפשרות ליפול. 40 שנים עוד יעברו עד שצאצאי העבדים יחצו את הירדן, ויחליפו את המן משמים בפרות העץ שנטעו ידיהם החופשיות.
"הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר."

שבת שלום

שיר לשבת:

יום רביעי, 5 בינואר 2011

בֹא - בגידת שרים ובגידת המון


"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי.  כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי - הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ; וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה. וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ - שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם."
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ"


"נֹא-אמון, מברזל צִירַיךְ
שערים נתלשו בִּילֵל
וְתָבֹאנָה מכות מצרים
לעשות בך משפט בליל"

במילים אלה פותח נתן אלתרמן את מחזור "שירי מכות מצרים", שנכתב כנראה בשנת 1939. מחזור השירים מתאר בשפתו הנפלאה של אלתרמן את קריסתן המחזורית של מעצמות כל דור, הכורעות תחת רצף מכות וקטסרטרופות.
האם מכות מצרים הן מכות גורל? לא לפי ספר שמות. מכות מצרים נועדו להוכיח למצרים, ואולי יותר מזה, להוכיח לעם ישראל, את גדולתו של אלוהים.

חברת אנוש לעולם אינה קורסת בגלל מכות גורל, או כוח חיצוני. חברה חזקה יודעת להתכונן מראש לקשיים ומצוקות, בין אם אתגרים מידי אדם, ובין אם אתגרים מידי הטבע. חברה חזקה ומגובשת נערכת לעשות פעולות מנע שמקטינות את הסיכוי ללקות במכות, ומצמצמות את נזקן כאשר הן מתרחשות.

"להאיר לה בגידת שריה
ולהאיר לה בגידת המון, -
ועל כך נדלקות עריה,
כִּבְלפיד, במכות אמון.

אז חוזיה שונסים מָתְנַיִם
וחובטים בה בבדל מקל
להוסיף על מכות מצרים
את עֹנשו של מוסר-השכל

ונקבץ אספסוף הפֶּלֶךְ
וקולר האשמה עִמו
לתלותו בשֹרים ומלך
וּלפרקו מִצַוְארֵי עצמו"

אלתרמן משרטט בעטו המושחז את דיוקנה של חברה מפורקת, חברה של בגידה הדדית - כל מרכיבי החברה בוגדים באחריותם לחברה. 
בגידת השרים והאליטה, הבורחת מאחריות ההנהגה, אך לא מוותרת על מנעמיה וגינוי כבודה, הנהגה הנהגה שחסרה את האומץ לקבל את ההחלטות הנכון והלא פופולריות.

בוגדים גם חוזי החברה, האינטלקטואלים ואנשי הרוח, המוציאים עצמם מן הכלל, ובמקום לפעול לתיקון ממקום של שותפות, הם מתבדלים מן העם, ומטיחים בו את צדקתם הטהורה והיפה, מתבוננים מן הצד בשעה שהוא מתייסר תחת שבטי המכות.

ולא פחות מכך, בוגד ההמון עצמו, הציבור הפשוט, המחפש גם הוא לא את דרך התיקון, אלא את ראשם של האשמים. גם המון האזרחים בורח מאחריות, תולה את כל האשמה באחרים, מטיח בהנהגה את מחדליה, אך לא עושה די כדי להצמיח או לאפשר את צמיחתה של מנהיגות ראויה יותר.

כאשר חברה מגיעה למצב כזה, היא מוצאת את עצמה ללא כוחות להערך מראש למצבים קשים, ולא מסוגלת להתמודד איתם כראוי כשהם מגיעים. כל אחד דואג לעורו, ואף אחד לא דואג לטפל במה שדורש טיפול.

חברה חזקה ומגובשת יכולה להתמודד עם כל קושי, וגם כאשר היא מוכה, שרידיה קמים מחדש לאחר הסער, ובונים אותה שוב. חברה חלשה ומפוררת היא חברה החיה על זמן שאול.

"ובהכות על ראשים, כְּאֶבֶן
האותות שנראו כִּשֹחוֹק,
וּבִבְעֹר לעין-כל, כְּתֶבֶן
אֲמִתוֹת שנראו כחֹק - -

- - גם לֵילֵךְ מתנשא שכוּח
וזמנים נקרעים כִסגוֹר
ואָפְרֵך מתערב ברוח
עם אָפְרָן של בירות כל דור."

סיפורן של מכות מצרים, וסיפור יציאת מצרים הבא בעקבותיהן, הוא סיפור קריסתה של תרבות מצרים, ולידתו של עם ישראל. מאותו רגע, מתמודד עם ישראל עם אתגריה של בניית חברה חזקה ומגובשת, אל מול פיתויי הבריחה מאחריות. 
והגדנו לבנינו והיו הדברים לאות על ידינו וזיכרון בין עינינו, בכל דור ודור.   

שבת שלום.

שיר לשבת: