"הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו.

חושבים אנחנו, כי בגַלותנו רעיונות חדשים בתנ"ך, הרי אנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"ך הגלוי הוא פירוש לתנ"ך הנעלם שבתוך נשמתנו."

אהרון דוד גורדון

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

ראה - חוב לאומי


מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה - שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ:  לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן:  כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.

 כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ - לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ; וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה - וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ - לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:  אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.

 לא יהיה בך אביון, כי יברך אותך אלוהים בארץ אם רק תשמע בקולו, ובכל זאת, לא יחדל אביון מקרב הארץ. יש שיווי משקל של כדור בתחתית העמק, שכל סטיה ממנו מתגלגלת בחזרה אל מקומה הקודם, ויש שיווי משקל של כדור בפסגת ההר, שכל סטיה ממנו היא התדרדרות בלתי חוזרת במדרון. איזה מין שיווי משקל חברתי אנחנו מקיימים לגבי העוני? האם אדם שמדרדר לעוני נוטה לחזור אל מצבו התקין, או שהשקיעה אל העוני הופכת למעגל שאין ממנו מוצא? תלוי לאיזו תורה (כלכלית) מקשיבים.

מצוות השמיטה בפרשת השבוע שלנו היא כנראה תוספת למצוות שמיטת הקרקע. פעם בשבע שנים באה לעובדי האדמה (שהם הרוב הגדול מאוד מאוד של האוכלוסיה בתקופה זו) שנה שבה פירותיה שייכים לכלל. ממה ישלם את חובו האיכר שפירות אדמתו אינם ברשותו (ואיכרים, מכיוון שמחזורי הייצור שלהם ארוכים, נמצאים כמעט תמיד בחוב)?
לכן מגיעה התוספת לשנת השמיטה: כמו שנשמטים פירותיה של האדמה מרשותו של היחיד, כך ישמט גם חובו של היחיד, לפחות עד לתום שנת השמיטה. זו יכולה להיות גם הסיבה לכך שמצווה זו אינה חלה על הנכרי, מכיוון שהוא אינו מקיים שמיטה באדמתו.

עם שנת השמיטה חל גם שחרורם של העבדים, מי שנאלצו למכור את עצמם לעבודה (אמנם כבולה ולא חופשית, אבל לפחות בשכר גלובלי, ועם קביעות והגנה מפיטורין ואבטלה). התורה באה למנוע את יצרתו של מעגל עבדות מתמיד, בכך שהיא דורשת מבעל העבד המשוחרר לתת לו מענק לא רק בחיטה וביין, אלא גם בצאן, כלומר לתת לו מעט אמצעי ייצור, מהם יוכל להתקיים כעצמאי, עד שתוּשב לו (או לבניו) אדמתו בשנת היובל. אילולא זאת, אם היה משוחרר כפי שהוא, היה נאלץ תוך זמן קצר לשוב ולהמכר כעבד.

התורה מגבילה בצורה תקיפה את תחום ההלוואות והפרעון. מצד אחד, התורה קוראת לאדם לפתוח את ידו, ולתת לאביון לא מתנה או תרומה, אלא הלוואה. המתנה הזמנית משפילה את המקבל, ומשעבדת אותו לצורך לבקש נדבות. מטרת ההלוואה, בניגוד למתנה, היא להוות קרש קפיצה, בעזרתו יוכל המקבל לשקם את עצמאותו הכלכלית, לבנות מחדש את תחושת הערך שלו כאדם עובד, פועל ויוצר, ולהחזיר את ההלוואה כאדם חופשי וגאה. לפי תוכניתו של הרצל, שראה ערך חינוכי גדול בעבודה:
החברה להספקת העבודה תספיק עבודה לכל איש ואיש...  היא לא תתן שתי פרוטות לכל עני ואביון הפושט יד, אך תספיק לו עבודה, אשר בה תפסיד את שתי הפרוטות האלה, ונמצא העני משתכר שקל כסף תחת שתי הפרוטות, אשר קיבל עד כה במתנה ושבע עליהן חרפה וכלמות, והיה מעשה הצדקה שלם, כי ילך ויגדל עשרת מונים!
...
וגם תועלת מוסרית יש בדבר.  כי הנה גם עתה בהיות הספקת העבודה מעטה, תועיל הרבה לתיקון המידות של בני אדם הבטלים מכל עבודה, בהנתן לאיש ואיש עבודה לפי כשרונו ומעלות רוחו, אם במלאכתו שעסק בה עד היום, או בבקשו לו מלאכה חדשה.

לכן מתן הלוואה המעמידה את האדם על רגליו הוא מעלת הצדקה העליונה, מכיוון שזהו מעשה שמשקם ומתקן את האדם שאליו הוא פונה. הוא המעשה שיכול למצב שבו לא יהיה בנוּ אביון. לכן כלולה בפרשה הברכה להיות מי שמלווה לאחרים.

מצד שני, יכולה הלוואה לא הגונה לשעבד את האדם, לקיים אותו במינימום, ולגזול ממנו את כל פירות עבודותו שלא נחוצים לקיומו המיידי. התורה שמה סייג למצב הזה, גם מי שמשעבד את עצמו כפרעון להלוואה שלא הצליח לעמוד בהחזר שלה, ישוחרר לאחר שבע שנים. הסדר חוב ללווה שלא לוקח בחשבון את כושר ההחזר הריאלי שלו, ומשעבד אותו לחוב שרק הולך ותופח באמצעות ריבית גבוה וריבית דריבית הוא ההפך ממעשה ההלוואה הראוי - הוא עושק וגזל שאין כמעט כדוגמתו. הוא מהלך של כיבוש אנשים ושיעבודם.
פרשת השבוע מציבה את החובה הלאומית לנהל את מערכת האשראי והחוב כך שתחתור אל שיווי המשקל המאפשר למי שהתדרדר אל העוני לצאת ממנו, ולא אל שיווי המשקל בו העני שמנסה להחלץ נופל שוב ושוב אל מלכודת שירות החוב.

ומשהו על החוב הלאומי המודרני:
בניגוד למה שמספרים לנו שוב ושוב דרך כלי התקשורת, כלכלת המדינה אינה דומה למשק בית. היא דומה הרבה יותר לעסק ייצרני, שברוב הזמן נמצא בגרעון בתקציב, כלומר ב"חוב", מכיוון שהחוב שלו הוא השקעה בייצור עתידי, שתניב פירות צפויים שיכסו את החוב ויותירו עודף. לכן אין שום סכנה בגרעון תקציבי ובחוב לאומי, כל עוד התקציב מושקע בשיפור פני העתיד: חינוך אזרחים משכילים יותר, מחקר מדעי לפיתוח טכנולוגי, עבודות לטיוב הקרקע והתשתיות, חיזוק הסדר האזרחי, טיפול רפואי מונע וכו'.

מקורו של "משבר החוב" המאיים היום על יציבות כלכלות העולם אינו בהשקעות חסרות אחריות ובטיפוח עצלנות כפי שמספרים לנו, אלא בהמנעות מגביית מיסים מבעלי הרכוש, והחלפתה בהלוואת כסף מהם בתפקידם כשליטים במערכת הפיננסית. כך, במקום שיִדרשוּ לתרום את חלקם, הציבור מבקש מהם את הכסף כהלוואה, ומשעבד את עתידו על מנת להחזיר אותה. דרך אגב, עקב אופיה המיוחד של המערכת הפיננסית המודרנית, הלוואה זו מגיעה לרוב לא מנכסים קיימים, אלא מרישום חוב "יש מאין", מתוך ביטחון בכושר החברה להחזיר אותו. התוצאה היא שחלק אדיר בתוצר הלאומי (בישראל כשליש מתקציב המדינה, הסעיף התקציבי הגדול ביותר) עובר דרך כיסיהם של שליטי המגזר הפיננסי כהחזר חובות.
בנוסף - חלקו הארי (יותר מ 80%) של החוב הלאומי הישראלי הוא "חוב פנימי" - כלומר כסף שהמדינה לווה מאזרחיה שלה (בדרך כלל באמצעות הנפקת אגרות חוב ייעודיות בריבית נמוכה עבור קרנות פנסיה וחיסכון לטווח ארוך), ואותו היא משקיעה בשם אזרחיה בכל אותן תשתיות ציבוריות שהוזכרו (תחבורה, בריאות, חינוך, ביטחון, מחקר) שיבטיחו מצב משופר בעתיד, וייצרו את העודף שממנו תשולם הפנסיה שהושקעה באותן אגרות החוב. במובן זה, הרוב הגדול של החוב הציבורי בו מאיימים עלינו הוא חוב פיקטיבי, חוב שכל אזרח חייב לעצמו, ולמעשה השקעה שעושה המדינה בעבורו, למען שנות זקנתו ולמען עתיד ילדיו.

אנחנו לא צריכים להרגיש "עניים" או "חסרי אחריות" בגלל מצב החוב הלאומי. חזרה לגבייה של מיסוי הוגן במקום תשלום למגזר הפיננסי, והשקעת התקציב בתשתיות העתיד ייצרו כלכלה יציבה ובטוחה יותר, וחברה צודקת יותר, של מי שלוֹוים כדי להתפתח לקראת העתיד, ותוך כדי כך בונים את ערכם בעיני עצמם כאנשים עובדים, פועלים ויוצרים.

שבת שלום.

שיר לשבת:
(ממולץ לשמוע גם את זנב הלטאה של אותו השיר):

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

עקב - צדקת הדרך


שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ - עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם.
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה - הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ; וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ. אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה, לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת:  וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ...
כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ - לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ - אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ - מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם.

לא בזכות הצדק יורשים ארץ. כל הצדק שבעולם לא מסוגל לתפוס את מקומו של צדק אחר. כאשר צדק אחד מנסה לתפוס בכוח את מקומו של צדק אחר, הוא עושה זאת כמעשה עוול, והופך בעצמו לרשעוּת. הסיבה השניה והנשכחת לנדודי עם ישראל במדבר, היא שעוד לא הושלמה מכסת החטא של העמים יושבי הארץ, שתצדיק את הכנעתם מפני עם ישראל.
חברה מבוססת צדק היא חברה מתפתחת, סולידרית, מצויידת היטב, ולכן כמעט בלתי ניתנת להכנעה. עם ישראל יכול להתיישב בארץ ישראל רק במקומות שבהם אי-צדק של יושביה הקודמים הפך אותם לחלשים מכדי להתנגד. הניצול החריף הוא שדיכא את יוזמות הפיתוח והותיר חלקים נרחבים מהארץ שוממים ומיושבים בדלילות. שעבוד האיכרים לחובות וגזל אדמתם בידי תקיפים ובעלי ממון הוא שאיפשר את רכישתה בידי גורמים ציוניים, והכשיר את הקרקע לשיבת עם ישראל לארצו.

גם ראשוני הציונים היו מודעים לנקודה הזו. יוסף ויתקין הבחין בתשומת הלב המחודשת שלה זוכה ארץ ישראל בזירה הבינלאומית, והזכיר ב"קול קורא" שלו, שחלון ההזדמנויות של הפיגור והשממה עלול להסגר, ולחסום את הדרך לארץ ישראל:
עלינו אך עתה להתחיל לעשות תיכף בלי כל דיחוי ועיכוב, כי עוד מעט והארץ תיפול בידי אלה שלא נוציאה מידיהם לעולם.  מסילות הברזל הנבנות בה, המטעים השונים המתפתחים בשנים האחרונות משכו אחריה את עיני העמים החזקים ממנו הרבה, ועוד מעט ופתיל-תקוָתנו האחד ייקרע!

בשיחה לילית בין שלושה אנשי עליה שניה: ברל כצנלסון, שמעון קושניר ונוח נפתלוסקי, תהה האחרון:
לוּ ניתנו לנו אבנים שרופות, היינו מחיים אותן. כל עוד השממה מחכה, שמורה היא לנו. אולם על השדות הזרועים עומדים שומרים. למי הכוח והצדק לרשת אותם? ואף העזובה עוד תחכה לנו?
...אכן, כל זמן ששועלים מהלכים בחרבות, יש לנו תקווה לקומם ההריסות, וזה ייעודנו: לבנות וליישב הנשמות. אולם מה זכותנו ומה כוחנו לפרוץ לכרמי זרים, לכבוש שדות זרועים בידי נכרים? אכן צדקה עשה לנו הקדוש ברוך הוא, שהזרים טרם החיו את כל האבנים השרופות, ויש עוד שממה בארץ. אפס התחלנו ביום קצר - והוא יכלה. ותשועת ישראל - התבוא, היעזרו לנו?

והיפה הוא שככל שהקפידה הציונות על צדקתה, יכלה להפריח את השממה ולפתח את הארץ לטובת כל יושביה, כאשר היא מצליחה, בניגוד לכל הטענות על היעדר מקום בארץ ישראל, להגביר את תנובתה ולהאכיל מפירותיה כעשרה מיליון תושבים, ללא צורך לנשל את יושביה הקודמים, אלא תוך כדי שהיא מעשירה אותם ומשפרת את מצבם (לפחות עד למלחמת 1948).

 לא כארץ מצרים ארץ ישראל. ארץ מצרים, הייתה "ציווליציית נהר" קלאסית: התלות המוחלטת שלה במשטר המים של גאות הנילוס העלתה את הצורך להקים ולתחזק מערך גדול של תעלות השקיה שיווסת את זרימת המים, מערך שלא הייתה ברירה אלא להשליט אותו על שלטון פרעוני ריכוזי ועריץ, שנסמך על אליטה מצומצמת ומשכילה של חרטומים, על מנת לנהל את המוני עובדי הכפיה שנדרשו לתחזוק תעלות ההשקיה, שאת הדשדוש בהן מזכירים פסוקי הפרשה. הפרעונים והנילוס היו שליטיה היחידים ואליה של ארץ מצרים.
ארץ ישראל היא ארץ של חקלאות בעל, התלויה בגשם. ארץ של חקלאים עצמאיים וחופשיים. עמי הארץ אכן סגדו לבעל, אל הגשם. גם אלוהי ישראל מבטיח להשגיח תמיד על משטר הגשמים של ארץ ישראל, מראשית השנה ועד אחריתה. משטר הגשמים יהיה "המקל והגזר" האלוהי, נקודת מבחן  להתנהגותו של עם ישראל. התנהגות ראויה תבטיח גשמי ברכה בעיתם, התנהגות לקויה תביא לעצירת הגשמים.
עם התרחקותו של רוב העם (והציבור הדתי-חרדי בפרט) מעבודת האדמה, ירדה קרנו של ענף החזאות התיאולוגית, ועצירות הגשמים המרובות בשנים האחרונות לא זוכות כמעט להתייחסות מצד ציבור זה, על אף שהוא אמור אולי להדליק כמה נורות אדומות...

שבת שלום

שיר לשבת:
 

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

ואתחנן - ברית מותנית, ברית בהסתר פנים


כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:  לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: עֵץ וָאֶבֶן - אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּו בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. בַּצַּר לְךָ - וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת:  כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר - מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם אֶת-דְּבַר יְהוָה:  כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ:  עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ:  פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ, וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

מעמד הסיכום של התורה, נאומו של משה בערבות יריחו, רגע לפני הכניסה אל הארץ, אינו סגירת הקצוות לקראת "הפי-אנד" מתוק. תורת ישראל מכירה עמוק מדי את נפש האדם בשביל ליפול לבורות כאלה, שיפים לשעשוע, אבל לא לחינוך.
בין החזיונות היפים של הגשמת חלום ארץ ישראל, המנוחה והנחלה, טמונים כבר זרעי הפורענות, של אובדן החזון ושכחת המטרה.

הבטחת ארץ ישראל לעם ישראל היא הבטחה מותנית שתלויה לנצח בתנאי הסף שלה: שמירה על חוקי האלוהים. בצורה שיש בה מקום לתמיהה, חוקים אלה לא מפורטים בפרשה זו, למרות שהדרישה לשמור עליהם מופיעה שוב ושוב. הפירוט היחיד הוא הופעתן השניה של עשרת הדברות, עשרת חוקי היסוד המכוננים. ראוי לשים אליהם לב: חלקם הראשון עוסק בעיגון של בלעדיותו המוחלטת של אלוהי ישראל, והשלילה המוחלטת של כל צורה של עבודת אלילים. חלקם השני עוסק בהסדרת יסודות היחסים שבין אדם לחברו.
ניתן להניח שכל המצוות והחוקים האחרים, ולפי פרשת השבוע שלנו אין להחסיר מהם ואין להוסיף עליהם, נגזרים מתוך חוקי היסוד האלה, ונועדו לשרת את הגשמתם.
דבר אחד בולט בחסרונו: לצד איסור נגטיבי על עבודת פולחן האלילים, אין אזכור פוזיטיבי לעבודת השם. מעשרת הדברות נפקד מקומו של "חוק יסוד הפולחן". לצערנו מהוה העיסוק בנגזרותיו של חוק נפקד זה את עיקר העיסוק ההלכתי בימינו, העוסק בציווים טקסיים מעיקרם, ולמולו מחוויר העיסוק הזניח בנגזרותיהם של חוקי היסוד של היחסים החברתיים.

כמו בני ישראל, אנו נכנסים אל עולם שלא אנחנו יצרנו, גרים בבתים שלא אנחנו בנינו, ואוכלים לשובע פרות עצים וכרמים שלא אנחנו נטענו. אנחנו אוכלים את פירות ירושת כל הדורות שלפנינו, ונעזרים בלקחי שגיאותיהם וניסיונותיהם. השפע שבו אנחנו חיים, תוצר של מערך חברתי מורכב לאין שיעור, וממאמציהם של אנשים לאין-ספור, נדמה לנו כמובן מאליו, כתופעה טבעית כמו זריחת השמש. לוחצים כפתור, ונדלקת נורה. מסובבים ברז, וזורמים מים. האם לא נשכח את "בית העבדים" היחסי שבו גרו קודמינו? האם נזכור את המאמץ והזעה שהשקיעו, ונהיה מוכנים להשקיע גם אנחנו, כדי להותיר גם לדורות הבאים את אותו השפע שזכינו לו מן ההפקר?

פרשת השבוע שלנו יודעת כבר לחזות את הרפיון, את תחושת "בעל הבית" הנינוחה, ואת הבעיטה וההתנכרות כלפי הערכים והמאמצים שהושקעו בהקמת יסודות החברה הישראלית. אבל גם מתוך החורבן, הפיזור והריחוק, קיומה של הברית נותרת תלויה על תנאי. אבל גם משם אפשר לחזור, לשוב ולחשוף מחדש את המקור, ולהאזין לקולו. ואם דורשים אותו, גם במובן הרצון וגם במובן הפרשנות המחודשת המותאמת לזמנו ורוחו של הדרשן, בכל הלב ובכל הנפש - ניתן למצוא אותו ולשוב. אבל מזהיר אהרון דוד גורדון:
ואנחנו? הרי בושה לדבר במה שמתגלה אצלנו בתור רצון "להגאל", "לשוב לתחיה", לעומת מה שדרוש פה. פרוטות נפשיות ומחשבתיות, במקום שדרושים מיליארדים או ביליונים! לנו הרי דרוש יותר, לאין ערוך יותר ממה שדרוש לקבלן של סואץ או של פנמה. לנו נחוצה מסירות נפש ומאוד. ואם זו אינה לנו, הרי זה אומר על פי האמת כי אין לנו רצון חי להגאל ולשוב לתחייה.
אין כסף, אין קפיטלים באים לארץ ישראל - כך היא הבכייה באוהלינו בכל המחנות בצורות שונות, בטעמים שונים, בטונים שונים. אבל לא זה נורא, שאין קפיטלים באים לארץ, - נורא באמת, לעומקו של דבר, מה שעד היום לא נמצא עוד אפילו מיעוט קטן של עשירים ועמידים, ואפילו לא יחידים בודדים שינדבו את כל הונם לעם. ולא עוד אלא שאין בנו ההכשרה הנפשית, ו"ההעזה" לבקש דבר כזה. מעשה כזה הוא בעיני עצמנו כמעט דבר שאין הדעת סובלתו, שיגעון גמור. אם אדם צעיר נותן את כל נפשו ואת כל חייו הצעירים על הצלת העם, הרי הוא נותן רק את נפשו, ואת חייו ואת כיסיו הריקים. אבל כסף, קפיטל! כי יקום אדם, שיש לו מיליונים או מיליארדים או אפילו פחות מזה וינדב את כל הונו לעם והוא בעצמו יבוא לארץ ישראל לחיות חיים רגילים ככל בני תמותה פשוטים, - הייתכן, הישמע כזאת! איזו חוצפה ואיזה שיגעון לדרוש דבר כזה! אולם העובדה היא עובדה, כי כל זמן שאין בנו הכשרה של מסירות נפש ומאוד על הצלת נשמת האומה וחייה, אין בנו על פי האמת רצון חי להגאל ולקום לתחיה...

מעניין להעמיק בדבריו של משה על מעמד הברית: משה אמר שאלוהים כרת את הברית בחורב "עִמנו". לא עם אבותינו הקדמונים שאת דרכם צריך לקדש, אלא איתנו, עם כל החיים היום. פנים אל פנים דיבר אלינו אלוהים מתוך האש. אנחנו הסתרנו את פנינו, כי יראנו לדבר פנים אל פנים עם אלוהים, ומשה התייצב בראש כל מעמדות הכהונה של כל הדתות לתווך בין בני האדם לאלוהים, ולהסתיר את פניו. הסתר הפנים יסתיים כאשר נפסיק להתיירא מלדבר איתו פנים אל פנים.

שבת שלום

שיר לשבת:

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

דברים - תקציר הדברים הקודמים


אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם - אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ; בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.
...וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו - יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה. גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע - הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

מדוע נחתמת התורה בנאום ארוך של משה, שבו הוא חוזר על עיקרי הדברים שכבר נכתבו בשלושת הספרים הקודמים? מדוע יש צורך לציין את מקום הנאום וזמנו המדוייקים כל כך ? מדוע צריך משה לנאום את הנאום הזה?

אני חושב שהקושי נובע מכך שאנחנו קוראים את הדברים בדיעבד, ואת התורה כמכלול. ספר דברים הוא חלק מהיסטוריוגפיה, מיצירת נראטיב היסטורי, וליבה של ההיסטוריה היא לא דווקא בתוכן הדברים, אלא לא פחות מכך, בהקשרם. מי אמר למי ומתי ובאיזו סיטואציה.

משה נושא את נאומו על סף הכניסה לארץ, אל מול ציבור שלא מכיר את הסיפור מנסיון חייו. כל מי שלקח חלק כאדם בוגר ביציאת מצרים, במעמד הר סיני ובמפגש עם המרגלים השבים מסיורם בארץ אינו נמצא בקהל, פרט לכלב בן יפונה, למשה עצמו, ולמקורבו ויורשו לעתיד - יהושע בן-נון. עבור כל שאר הנוכחים, תוכן הדברים הוא לכל היותר זיכרון ילדות, ועבור חלקם אירועים שהתרחשו טרם לידתם.
תכליתו של ספר דברים היא נסיונו של משה לבנות זיכרון קולקטיבי. ההיסטוריון שלמה זנד כותב ביחס לזכרון:
...הזיכרון הפרטי והאוטוביוגרפי ספוג ברכיבים שעובדו ונמסרו במסגרות החברתיות של הייצור התרבותי. הזיכרון הפרטי הוא בעיקרו תוצר של הבניה חברתית מכיוון שהוא יונק מזיכרונם של אחרים. הוא נשען על הידע שנצבר בחברה, וכל-כולו מעוצב על-ידי מוסכמות כלליות, מסורות, דימויים ורעיונות שמשתכפלים בהיסטוריה. מכלול זה של רכיבי תרבות סביבתיים הוא הזיכרון הקולקטיבי שכפוף למערכת הצרכים החברתית, ובאותה מידה שהוא "מזכיר" הוא גם "דוחק" מידע לא רלוונטי אל נבכי השכחה. לכל קבוצה אנושית, משפחה, קהילה דתית או מעמד, יש אתרי זיכרון משלה שהפרט "זוכר" דרכם את האירועים המשותפים, את אלה שהוא עצמו השתתף בהם וגם את אלה שהתחוללו בלעדיו. מניתוח זה ניתן להבין, שהזיכרון הקולקטיבי אינו סך-כול הזכרונות הפרטיים, אלא מאגרי ידע על העבר, ובהם השפה עצמה, שעליהם מתעצבת תודעתו "הזוכרת והנזכרת" של היחיד.

אין ספק שנאומו של משה נועד לבנות את הזכרון הקולקטיבי של עם ישראל, על סף חציית הירדן והכניסה לארץ. הדרך שבה אדם זוכר את האתמול היא גם הדרך שלו להבין את מקומו היום, ואת הכיוון שאליו הוא רוצה (או שאליו הוא חושב שאפשרי) ללכת מחר.
במובן זה, בולט ביותר שימושו החוזר ונשנה של משה בתיאור הדברים בגוף ראשון ובגוף שני רבים: דברי ה' הם "אלינו" או "לכם". גם הפעולות הן בגוף ראשון רבים: "ונפן", "ונכהו", "ונלכוד".
הבחירה הלשונית הזו נועדה להפוך את הסיפור ההיסטורי הזה לסיפור שלהם, של כל הנוכחים שאותו המעמד, לבנות להם זיכרון דברים משותף, ותפיסת עבר והווה משותפת, שתהווה את הייסוד לבניית עתיד משותף.

משה לא מביא סיכום של מחקר היסטורי אובייקטיבי בתולדות עם ישראל. לא פחות ממה שהוא מזכיר, הוא גם משכיח. לעומת הדברים שהוא בוחר לספר, ניצבים הדברים שהוא בוחר לא לספר. הוא מזכיר את מינוי ראשי המטות בעקבות כובד מטלות השלטון הריכוזי, אבל הוא לא מזכיר את מחיר הדמים שגבה במהלכיו להדברת האופוזיציות שקמו כנגד שלטונו ולמען הבטחת בלעדיות פולחן ה' בקרב העם. הוא מאשים את העם שבגלל מעשיו נמנע ממשה עצמו להיכנס לארץ, למרות שעונש זה הוטל עליו בעקבות חטאו שלו, בפרשת מי המריבה.  
משה לא מתאר את ההיסטוריה, אלא כותב אותה. הוא אורג יריעה של מיתוסים לאתוס משותף אחד: היות העם הזה גוף מאוחד המחוייב לאמונה בה' בתיווכם של יהושע בן-נון והכהנים צאצאי אהרון, שמטרתו העתידית היא כיבוש ארץ ישראל ויישובה.

תהום עמוקה פעורה לעיתים בין האמת ההיסטורית לבין הזכרון הקולקטיבי. מי שמחפש אחר האמת ההיסטורית ולא מסתפק בנראטיב, צריך לרכוש את כלי הקריאה הביקורתית, שזוכרת לשאול לא רק מה נאמר, אלא גם מי אמר למי, ובאיזה הקשר. כדי להבין את ההיסטוריה, צריך לאתר ולהבין את כותביה לא פחות מאשר את עושיה.

שבת שלום

שיר לשבת:
כלכלת העולם בעולם מטיילת
ובני עניים מכינים לה אגרוף
בירושלים חצי ממשלה מתבטלת
בירוחם [או בשדרות רוטשילד] מופיע ילד עם קוף
ברחוב, באמצע הרחוב, ילד עם קוף