חֻקַּת - מריבה ואובדן

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם  וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.   וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעו נָא הַמֹּרִים - הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה, הֹר הָהָר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר, עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם, לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי, לְמֵי מְרִיבָה.

וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר;

שאלנו את בן-גוריון "מתי הרגשת שהיית למנהיג?"

השיב: "כשראיתי שאין לי עוד את מי לשאול שאלות."

בפרשת השבוע מאבד משה אחות ואח, ונשאר לבדו להוביל את עם ישראל. הפרט הבא אינו מוטמע בזיכרון הקולקטיבי שלנו, אבל לאחר שנראה שאיבד בפרשה הקודמת את אמונו של העם ונאלץ לכפות עליו את מרותו בכוח, נודע לו משיחתו עם אלוהים שלמעשה הוא איבד גם את הקודקוד השלישי במשולש, את ארץ ישראל.

השתלשות האירועים בסיפור נשארת סתומה למדי, וצריך להשתדל לבאר אותה עד כמה שניתן, ולחפש תשובות בין הדברים ובין השורות.

כרגיל, בני-ישראל מתלוננים. לאחר שהובטח להם שלא יזכו להיכנס לארץ ישראל, נראה שאין להם דבר מוצלח יותר לעסוק בו. הם מצפים לפחות להעביר את הזמן שנותר בתנאים ראויים, וכאשר הם חונים במקום שאין בו מים, הם מטיחים במשה את אשמת הכשלון: הוא הוציא את העם ממצרים, אבל לא הביא לו תועלת - במקום להגיע אל הארץ המובטחת, נגזר על העם הנבחר למות במדבר. הזו בחירה וזה שכרה?

משה ואהרון לא טורחים לענות לעם, ונסוגים אל אוהל מועד לדבר אל אלוהים. אלוהים מציע פיתרון פשוט - דברו אל הסלע, ויצאו ממנו מים.

משה ואהרון יוצאים וחורגים מההנחיות, והחריגה הזו תעלה להם בהאשמה בחוסר אמונה מצד אלוהים, ובאובדן הזכות להוביל את העם אל ארץ ישראל. מה הייתה החריגה שהביאה לתגובה חמורה שכזו?

במקום לדבר אל הסלע ולפתור את המצוקה הסבירה של העם, משה ואהרון מדברים אל העם, ומכים בסלע. הם מכנים את העם "המֹרים", כלומר "המורדים" על משקל "בן סורר ומורה". הם שואלים את העם שאלה רטורית: "מאיפה אתם רוצים שנביא לכם מים, מהסלע?" ומיד מפגינים את כוחו של משה שמכה בסלע ומוציא ממנו מים.

הם מנצלים את מצוקת העם, את הצורך לתת מענה לצורך בסיסי של העם, את התפקיד האלמנטרי של ההנהגה - להפגנת כוח נוספת כלפי העם. אלוהים מגדיר זאת כחוסר אמונה בו, כחוסר נכונות לקדש אותו אל מול בני-ישראל. קידוש השם מתחיל במענה לצרכים הבסיסיים של האדם. בזמן הויכוח כיצד יש לשמור את השמיטה בארץ ישראל, כתב הרב קוק ('שמונה קבצים', מחברת א, פסקה תסט):

אבוי לה לאותה "ידיעה ושאיפה רוחנית, שאינה עומדת על הבסיס הרחב של כל הצרכים הגשמיים הישרים, שלאדם [של האדם] היחידי ושל החברה". לדבריו, העמדה הזאת אינה נובעת מצדיקוּת יתר אלא מ"עצלות הדעת וחלישות, הגורמת לאדם לפול[...] [ו]מגלמת בתוכו מין נטיה רוחנית, שכל תוכן גשמי ישר נדמה לחטא לעיניה. וזאת היא העוכרת את הכל, וזאת היא הרשעה והפתיות, שאור ד' ההולך ומתעלה מגרשו בכל כח מן הארץ"

קידוש השם מסתיים הרבה לפני הצורך של ההנהגה לבסס את מעמדה בפני העם. מי שמנצל את הדברים הללו על מנת לבסס את כוחו, אינו ראוי להנהיג. משה ואהרון, שאינם מסוגלים לכבד את דרישתו של העם למי שתיה (גם אם היא מנוסחת במילים בוטות) ורואים בה היעדר אמונה, מסיעים בכך את אובדן האמון שלהם בעם, ולכן גם באלוהים. מי שיודעים לדבר אל אלוהים ולא אל העם, לא יזכו להביא את העם אל הארץ אשר הבטיח אלוהים להם, כלומר לעם ולא להנהגה הנוכחית, הזמנית.

טעם מר של מרי ומריבה היה למים שהוציא משה מהסלע. אלוהים, שלא צריך את היין לטקס, מקדש על המים שבגינם העז בצדק לריב איתו ולדרוש אותם. אהרון מת בהֹר ההר על המרי שהמרו הוא ואחיו את פיו של אלוהים. משה ימשיך עוד להוביל העם במדבר, אבל לא יביא אותו אל הארץ. מי שאיבד את האמונה ביכולתו ובצדקתו של העם לא יכול להביא אותו אל הארץ. למשימה כזו דרוש מי שמאמין בעם גם כשהעם כבר לא מאמין בעצמו. מי שמציג את האתגר ומכריז "יכול נוכל לו".  יהושע בן-נון וכלב בן יפונה לבדם יהיו מי שזכו גם לצאת ממצרים, וגם להגיע לארץ ישראל.  

שבת שלום

שיר לשבת:

שיר לשבוע ושיר לעונה: "מאהבתי הלכתי אל בורות המים , בדרכי מדבר בארץ לא זרועה..."

קֹרח - המכניקה של הפוליטיקה

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת - בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם - כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח:  שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ, וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. לָכֵן, אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ - הַנֹּעָדִים עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר - לֹא נַעֲלֶה.

וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם:  פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם.

וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה.

וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם; וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת - מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח.

פרשת השבוע מציבה עוד מבחן למנהיגותו של משה, וחושפת בה פן נוסף. מאחורי הקלעים של אבי האומה מתגלה מנגנון שליטה פוליטי שאינו בוחל באמצעים. בניגוד לפרשת בהעלותך, הפעם האנשים שמציבים אתגר כנגד עמדת ההנהגה שלו הם לא זוג אלמונים מתנבאים במחנה, אלא קואליציה מאורגנת של נכבדים שמערערת על חלוקת התפקידים שמתעצבת בעם ישראל, הנותנת עדיפות לבני לוי על פני כולם, ולבני אהרון על פני בני לוי. בניהן של שתי השושלות האלה ישרתו בקודש, ויאכלו את פירות העבודה של אנשי שאר השבטים.

לקואליציה הזו יש אגף דתי: קורח מבית לוי, המערער על העדפת בני אהרון על פני כלל הלויים, ואגף חילוני: דותן, אבירם ואון מבית ראובן, שמערערים על העדפת קבוצה כלשהי בתוך העם.

שני אגפי הקואליציה מתאחדים תחת הסיסמא: "כל העדה קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'". נראה שקריאת התיגר שלהם נשענת על תמיכה "עממית" של ציבור רחב.

הצעד הראשון של משה הוא ניסיון לפלג את הקואליציה העומדת מולו. הוא פונה אל קורח, בטענה שכלוי הוא בכל מקרה חלק מהאליטה, והוא צריך להסתפק גם במעמד הביניים של אליטה, בלי לשאוף אל פסגת המעמד של הכהנים בני אהרון.

על דותן ואבירם (ולאן הספיק להעלם כבר און?) הוא מנסה להטיל מרות, ומזמן אותם להתייצב בפניו. מכיוון שהם מבינים שהענות לדרישתו תהווה הכרה בסמכותו, שבדיוק עליה הם קוראים תיגר, הם מסרבים ומטיחים בפניו: לא מספיק שהוצאת אותנו מארץ זבת חלב ודבש למות במדבר (ובשלב הזה אכן כבר ידוע להם שהם צפויים למות במדבר. הניסיון למחוק את דור היוצאים ממצרים לא עובר למשה בשקט), אתה גם רוצה לשלוט בנו? אם אתה לא מסוגל לשפר את מצב העם ולהביא אותו לארץ שהבטחת, מה ההצדקה להשלטת אליטה של מקורבים על כלל העם?

בעמידתם במרי, הם מבהירים למשה שלא תהיה לו ברירה אלא לכפות את סמכותו בכוח, ולהשעין את השלטון בעם על כוח, ולא על הסכמה.

מעניין לראות את ההצדקה של משה בפני אלוהים, לפני שהוא מביים את חיסולם הדרמטי ורב הרושם של הקוראים תיגר על מנהיגותו. משה מציג את קלף טוהר הכפיים: לא לקחתי מהם אפילו חמור, ולא הרעתי לאף אחד מהם באופן אישי. הטיעון הזה אינו רלוונטי לאתגר שהוצב בפניו. האופוזיציה שבפניה הוא ניצב לא מטילה ספק ביושרתו האישית, אלא בתוצאות הריאליות של המדיניות שאותה הוא מוביל: ריבוד כלכלי-חברתי של עם ישראל למעמד עובד ומעמד שחי מגביית מיסים בהסתמכות על זכויות המוצדקות בטיעון של "בחירה ע"י אלוהים" (טיעון שעומד בבסיס כל הנהגה נצלנית בעולם העתיק למן ראשוני הפרעונים, בית הגידול הפוליטי של משה, ועד העידן המודרני), ומחיקת המתחרים הפוטנציאליים על ההנהגה, בני דורו של משה, ע"י נדודים במדבר שבסופם צפויים להשאר בחיים רק משה ויהושע בן נון, אותו הוא מסמן כיורש.

בלית ברירה לא נותר למשה אלא להתייצב פנים אל פנים אל מול האופוזיציה ולהכריע את ההתנגדות. העמדה יחידה שאותה הוא יכול עוד לשפר היא לבודד אותם מהתמיכה העממית שלה הם זוכים, והוא עושה זאת באמצעות איום גלוי בהבאת מוות כל מי שיתמוך במתנגדיו. אם לא היה מצליח לבודד את יריביו, היה מפסיד במערכה ונותר בלי עם להנהיג.

נטישת העם, שלא מוכן לקחת את הסיכון, מותירה את קורח, דותן ואבירם ניצבים לבדם, בגיבוי בני משפחותיהם בלבד, אל מול מותם הבלתי נמנע. הם מבינים שהפסידו בהימור ושהם עומדים לשלם את המחיר, אבל הם נותרים ניצבים, למות על הרגלים ולא על הברכיים. 

העם שרואה את המראה לא מתלהב מהשימוש בשיטות הכרעה של טרור ואלימות בזירה הפוליטית. ביום המחרת מתייצבים כל עדת בני ישראל מול משה ואהרון, למחות על שפיכות הדמים שהביאו, בהמיתם את עם ה'. למשה ואהרון אין דרך להצדיק את שיטת ההכרעה הזו, פרט להשתקת ההתנגדות ע"י הבהרה שימשיכו להשתמש בה ללא היסוס גם להבא. משה ואהרון נוקטים צעד שמאפיין הנהגה אבסולוטית: מכה וליטוף, איום והבטחה, מגפה והצלה. "רק" ארבעה עשר אלף ושבע מאות מבני העם מתים במגפה שהביאה התלונה הזו כנגד מי שמיצבו את עצמם באופן בלעדי בעמדת השליטה של העם, והכל בזכות "פעולת ההצלה" של משה ואהרון, שמציירת אותם כמושיעי העם מהצרה שהעם הפוחז הביא על עצמו בהעזתו להתנגד לשלטון.

כאשר אנו בוחנים מסמך היסטורי, אנו צריכים לשאול את עצמנו כמה שאלות: מי כתב אותו ומתי? על איזו תקופה הוא מספר? עבור מי הוא נכתב ומי היה צפוי לקרוא אותו? כיצד הוא התקבל על ידי הקוראים שלהם נועד?

ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים, וסיפורי התקומה של עם ישראל סופרו ונכתבו ככל הנראה ע"י אליטה מנהלית-דתית שהתקיימה מפירות עבודתם של אחרים, אותם גבתה כתרומות וקרבנות לאל שבשמו הם לקחו לעצמם את זכויות היתר שלהם. אבל אם מקלפים את ציפוי ההצדקה בזכות הבחירה האלוהית, נחשפים מבין השורות המנגנונים והשיטות שבהם תופשת ומבססת האליטה את מעמדה הנצלני מעל העם שלטובתו היא מתיימרת לפעול, ושוב אנו פוגשים את הדרכים הידועות בהן נוצר "ההצבר המתקרא ראשוני".

האליטה שכתבה את הסיפורים יכלה למחוק את הפרשיה הלא נעימה הזו מעל דפי ההיסטוריה. הבחירה לזכור ולספר אותה מהווה תזכורת ואיום סמוי כלפי כל מי שעלול בדורו לחשוב לקרוא תיגר על האליטה הנוכחית. היא עצמה עוד אחד מהכלים שבהם משמשת האליטה על מנת לייצב את שלטונה המנצל.

שבת שלום

שיר לשבת:

שלח - הן אפשר

וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא - וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ - כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב - נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה, אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי:  כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם... וְטַפְּכֶם - אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם - וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר:  הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה - כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה; וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב...

וַיַּעְפִּלוּ  לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

כאשר חוזרים המרגלים אל מחנה בני-ישראל במדבר, יש בינהם הסכמה בנוגע להערכת השטח: הארץ יופי, זבת חלב ודבש ממש, אבל העם חזק, והערים בצוּרות, ואפילו ענקים נראו מסתובבים בשטח. לעומת זאת, יש בינהם מחלוקת חריפה בנוגע להערכת מצב כוחותינו: כלב אומר: "עלה נעלה ... כי יכול נוכל לה", בעוד שעשרה אחרים אומרים: "לא נוכל לעלות". קשה להגיד שהעם מקבלת את הערכת המצב הזאת ברוח שקולה.

הערכת מצב כוחותינו היא זו המחלקת בין בני האדם. קשיים שהמציאות מציבה בפנינו אפשר למצוא תמיד, ותמיד אנחנו נראים בעינינו כחגבים למולם. מהי הברירה העומדת בפנינו?

בחירת העם לברוח למדבר היא בחירה די תמוהה. גם בהנחה שמישהו גורר אותם להרפתקה אבודה אל מול שבעת עמי הארץ בתגבורת כמה ענקים, מה היתרון בנסיגה  אל מוות בטוח במדבר (או במצרים) אל מול הסיכוי שבחתירה אל המטרה?

בני האדם הניצבים מול אתגרי המציאות מתחלקים לאלה האומרים "עלה נעלה" ומנסים, אל מול אלה שאומרים, "לא נוכל" ונסוגים. הרבה פעמים, דווקא הראשונים נראים לא רציניים, נאיביים, חותרים בעקשנות נגד הזרם אל מטרות שאינן ניתנות להשגה. לעומתם ניצבים המפוכחים, המיושבים בדעתם, שלא יכנסו להרפתקאות מיותרות, אבל לכן גם לא יתקדמו. החותרים יכולים בשיא כוחותיהם להתקדם מעט קדימה. המפוכחים, שמתנגדים למאמץ חסר תכלית, נסחפים בזרם.  

פינה מעניינת בסיפור היא מעשה המעפילים. בבוקר למחרת ההכרעה הדרמטית, מכירים לפחות חלק מהעם (ואם לא היינו יודעים שרובו חזר לנדודים ומוות במדבר, אין לנו מידע מהכתוב שמצביע על כך שלא מדובר בכל העם, שנאמר "ויקומו") בחטא שחטאו, ומוכנים להעפיל אל הארץ. אלה אנשים שעשו תשובה, ומוכנים לעשות תשובה, ואין סיבה שאלוהים לא יקבל את תשובתם, כפי שהבטיח את נאמנותו לכלב וליהושע.

מי שמסרב לקבל את תשובתם הוא לא אלוהים, אלא משה. הוא לא פונה אל ה' ומצביע על מעשה התשובה הזה כעל משהו שמצדיק את ביטול העונש, כפי שידע לבקש רחמים על העם ביום הקודם. הוא וארון הברית לא משים מהמחנה, ועומדים מנגד בשעה שטובי העם מוכים עד חרמה בידי העמלקים והכנענים. האם מכה זו היא ענשם על מרידתם באלוהים, או שזהו עונשם על שמרדו בהערכת המצב של משה, שמקבל את ההצעה האסטרטגית לסגת למדבר למהלך ארוך מאוד של בניין הכוח?

אנשי התנועה הציונית, שכינו את מעשם יציאת מצרים שניה, אשר ידעו את כוחה של המציאות ומרדו בה, עשו זאת לא בגלל שהקלו בקשיי המציאות, אלא דווקא בגלל שהבינו הבנה חודרת את סכנת הקיום החמורה שהציבה הגלות המודרנית בפני העם היהודי, והבינו שאין ברירה אלא לחתור ולהביא למצב שבו יכול נוכל לה. מתוך החיבור הזה לאתוס יציאת מצרים, ואל מול התנכרות רוב הציבור היהודי האדיש והנהגתו הפוליטית (עד כמה שהייתה בכלל פוליטיקה "יהודית" בגולה) והדתית שנעה בין הסתייגות להתנגדות פעילה לציונות, בחרו חלקים נבחרים בתוכה לחבור דווקא אל סיפורם של המעפילים:

יוסף חיים ברנר, בנקודת השיא של יאושו הגדול, בעקבות גל הפוגרומים של חבלי דיכוי מהפכת 1905 כותב שאל מול המציאות הנוכחית, יש צורך לברוח אפילו אל המדבר, למרות החשש העמוק שגם שם נעולים השערים, ואין שומע בעם לקול הקורא:

ומגלה אני לך, אחי, כי אילו היה בלבי אף צל, אף אחת מששים של תקוָה, אילו לא היה חרות באש על לוח-לבי: "בגויים יכלו ושׁם יתַּמו" – כי אז באמת לא הייתי מבלה לריק שום דבר, שום כל-שהוא ממה שיש לי.  כי גם את שמלתי לעורי הייתי מקדישׁ לבנִיה; וערום ויחף הייתי מסובב בחוצות וצועק: "יתר הפליטה, אל תתנו דמי לכם! המדברה!"

ואולם, אחי, יודע אני, כי נעולים לפנינו גם שערי מדבר, כי מות נמות שם ברעב-המדבר וכי שומע אין לקול קורא למדבר;

כותב ביאליק (באחת מהתשובות לשאלתו של מי שיתהה מדוע הוא נחשב ל"המשורר הלאומי") בפואמה "מתי מדבר":

פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה

וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –

וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!

וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,

קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,

וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.

הֵם קֹרְאִים:

"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.

וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"

עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים

שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם –

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,

כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי –  וַנָּקָם!

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!

עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

בִּסְעָרָה!"

                         "הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!

וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,

נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,

וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!

הַאֲזִינוּ!

הַסְּעָרָה  גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: "הָהִינוּ!"

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת

אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ

הֶהָרָה!"

כתב לוין קיפניס בשנת 1919, בהשראת טיול לילי אל ראש הר בחברת חברי אגודת "המכבי" בירושלים:

אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!

הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?

מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר

רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

אַחִים עֲלוּ! אַחִים עֲלוּ!

לֵב מִי יֵרַךְ יֵחַת מֵאֶבֶן נָגֶף?

צַעַד עֲשׂוּ, רָאֹה תִּרְאוּ:

אָנוּ פִּי שְׁנַיִם אָז נִשָּׂגֵב.

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

נָהִין לָרוֹם! נָהִין לָרוֹם!

הֲטֶרֶם תִּרְאוּ דֶּרֶךְ זוֹ סַלּוֹנוּ?

אֶחָד פִּתְאוֹם נָפַל לִתְהוֹם –

קָרְבָּן רִאשׁוֹן אַךְ לֹא אַחֲרוֹן הוּא.

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

יִרְמֹז הַשִּׂיא! יִרְמֹז הַשִּׂיא!

אֶחָד נָפַל. הֲאֵין רוּחוֹ חַי בָּנוּ?

הֶאָח, נַמְרִיא לְנוֹף הַצְּבִי,

נַעְפִּיל, הַנִּצָּחוֹן אִתָּנוּ.

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

ושוב אל ברנר, הקורא באחד ממאמריו הראשונים שנכתבו בישראל "אף על פי כן!", ודורש בהמשך, והוא כבר כמעט אופטימי, עבוד נעבוד ויכול נוכל:

אחת היא דרך-ההצלה – הצלת העם הישראלי – אם עוד חיים בו.  ובדרכנו זו, אשר שמנו בה פעמינו בארץ-חמדתנו הלזו, בארץ החמה הנאוה ורבת-העזובה, כל תומר וכל ניר יאמרו ויגידו לנו על האפשרויות – היחידיות! – של בנין הריסותינו בכאן, של ריפוי-ליקויינו, של איחוי-קרעינו בכאן, של התחלה לחיות כאנשים כאן, ודוקא כאן, ורק כאן – אם עוד יִמָצאו ויתווספו הבנים-הבונים.  כי כל יד יהודית משורגת גידים עבים ויבלות-עבודה קשות, כל פנים שוטפים זיעה ונוהרים מגיל – מספרים לנו על גידול, צמיחה ושגשוג; כל ילד בריא ומדבר עברית – וכאלה ישנם כבר פה, ולוּ רק למאות! – מזיל נטפי נחמה ותקוה בכוס התרעלה הגדולה והמלאה, נוגע בנימי הלב ומרנינן: אל תירא! עוד נפרח! עבוד נעבוד ויכול נוכל! כעשב הזה הגדל – – –"

–––––

כן, כעשב הגדל. כעשב הגדל.   גידול הסמוי מן העין.  אולי...

מעט פחות מעשרים שנה מדבריו האלה של ברנר, קמה תנועת הנוער "המחנות העולים" שידעה להשתמש גם בדימוי הצמיחה של צמח השדה, וגם בבחירת הסיסמא "עלה נעלה".

יום לפני ערב פסח האחרון, ישבו כמה מחברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים" בהר הגלבוע לסדר פסח מוקדם, בנוסח ההגדה שכתבו ראשוני התנועה בשנתם הראשונה בהגשמה בחדרה, בשנת 1928.

בסיום האירוע שאל אותם עזריה אלון, מאחרוני ותיקי התנועה, האם הם יודעים מאיפה לקוחה הסיסמה "עלה נעלה"? הבוגרים הצעירים יותר ענו בביטחון בציטוט הפסוק: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". "לא!", פסק עזריה. "עלה נעלה"  - לעליית האדם.

שבת שלום ועלה נעלה

שיר לשבת:

בהעלותך - מבחן התאווה

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל - בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה - אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה:  כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג - אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה... וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר - כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא:  יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר; עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי, אִם לֹא.

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו - וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים - כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

בנדודי העם בספר במדבר, זמן קצר לאחר תיאור פריסת המחנה, חלוקת התפקידים וחנוכת המשכן, מתחילים בני ישראל להרהר בשאלה "נו, וזה היה שווה את זה?"

האם שווה היה להמיר את השעבוד המלווה בסיר בשר ושאר ירקות בחיי חופש בטעם הצנימים ומנות הקרב המונוטוניות של ההליכה במדבר?

יש כאן ניסיון לעשות הפרדה, להסיר קצת מהאשמה, לטעון שמי שהתחיל להתלונן היה בכלל אספסוף מסתפח, אנשים קלי דעת שאינם חלק מבני ישראל. אולי נכון, אבל הנטיה הרווחת להסיר אחריות ולזהות את החוטאים מיד כמי שלא "באמת" שייך למחנה שלנו, לא מתקנת את ההצטרפות המהירה של בני ישראל לטרוניות. בכל מקרה, הגורמים האחראים לא מתרשמים מההבחנה הזו: אלוהים כועס, ולמשה זה עושה רע. מה רע לו? כנראה העובדה שהוא הכתובת לתלונות העם, ואין לו מענה. המשך הסיפור מכאן והלאה הוא מהלך (ספק) חינוכי כלפי משה וכלפי העם.

התגובה הראשונה של משה היא העברת האחריות למציאת פיתרון כלפי מעלה. במבטא פולני כבד מצהיר משה שהוא לא אחראי על העם הזה, הוא לא אמא שלו, והוא לא יכול לסחוב אותו לבד. אז אם אלוהים לא מתכוון לעזור, משה מעדיף כבר לנוח בקבר ולא לסבול את התלונות של הנודניקים האלה.

אלוהים מכין את משה לצעד החינוכי הבא, ושולח אותו להבטיח לעם בטון נעלב, שאם הם כל כך רוצים בשר, תיכף הם יקבלו כל כך הרבה בשר עד שזה יצא להם מהאף. משה עונה לו בטון קנטרני שהבטחות זה יפה, אבל מאיפה הוא מתכוון בלב המדבר הזה למצוא צאן ובקר שיספיקו להאכיל 600,000 איש, או שהוא מתכוון לאסוף בשבילם את דגי הים ולהוביל אותם בקירור.

אלוהים עונה לו: "לא מאמין שאני יכול? בוא נראה". 

הצעד החינוכי הראשון כלפי משה הוא שבירת המונופול התקשורתי שלו עם אלוהים. משה אוסף 70 זקנים, ואלוהים מאציל גם עליהם מרוח הנבואה, שהיתה שמורה עד אז למשה. עכשיו משה כבר לא יהיה לבד בהנהגה. כאן יש מבחן אמיתי למשה. האם הוא היה כנה בתלונתו על בדידותו כמנהיג, או שהוא יתקומם נגד חלוקת היכולות שלו עם אנשים נוספים. משה עומד במבחן בהצלחה, כאשר מסתבר שרוח הנבואה לא מואצלת רק על 70 הזקנים, אלא גם על אנשים נוספים. משה שומע על כך מסגנו, שבצעד של לויאליות אישית (ולא כלפי מקור הסמכות האמיתי) מציע לו לכלוא את מי שעלולים להיות מתחריו על ההנהגה בעתיד. משה עונה שאין לו צורך בקנאות, והלוואי שרוח הנבואה תשרה על כל העם. משה הוא מנהיג אנרכי שמוצא את עצמו ניצב בסיטואציה היררכית. הוא אדם שהקשיים שעמדת ההנהגה מציבה בפניו כבדים עבורו בהרבה מהיתרונות שהיא מעניקה לו. הדבר הזה הוא אחד הדברים המרכזיים שעושה אותו למנהיג מוצלח כל כך. הוא לא מעוניין להשאר בהנהגה ולייצר כל הזמן מחדש את הצורך בו. הוא מעדיף להגיע למטרה כמה שיותר מהר ובקלות, וללכת הביתה לנוח.מצד שני, אנחנו מקבלים כאן כבר רמז על אופיו הסמכותי של יהושע.

אחרי שמשה עובר את המבחן בהצלחה, נותר רק לסגור את הסיפור מול העם. אלוהים מפיל את השלו מהשמים, ובניגוד להבטחתו להאכיל את העם בשר במשך חודש, הוא הורג מיד את מי שהבשר בין שיניו, וקובר את התאווה עם המתאווים. סוף קל מידי.

רגע לפני ששוקעים במוסר ההשכל של הסיפור, בואו ונשאל את עצמנו, האם היינו רוצים באמת לקבור את התאווה? אחת השיטות הפסיכולוגיות המובילות של המערכת הדתית היא הטלת הגבלות על מימוש תאוות בסיסיות, על מנת ליצור תחושת חטא מתמדת אצל המאמינים. תחושת החטא המתמדת מביאה להאשמה עצמית, ובכך מאשרת בהצדקה עצמית את מנגנון הדיכוי והענישה של החברה החיצונית.

אני חושב שעדיפה חברה שיודעת לממש את התאוות שלה בצורה בריאה. לא במחיר של ויתור על החופש, לא בהשתעבדות לסיפור היצר ונהנתנות, ולא בצורה המנצלת או פוגעת בבני אדם אחרים, אבל גם לא חברה מסתגפת שמתנזרת מהנאות החיים. אם לסיים בפרקי אבות, אמר אהרון דוד גורדון:

וגם עובדת התחייה בארץ ישראל היא במובן זה צורה אחת מצורות החיים, ובעיני שואפי התחייה היא הצורה היותר נעלה, היותר מבוקשה. גם בצורת החיים הזאת יש מקום להרחבה שבחיים ולמותרות שבחיים - הכל לפי טעם האיש ולפי רוחו - אבל רק באופן שלא תטשטש הצורה העיקרית.

ואמר בנימין זאב הרצל על מדינת היהודים:

יש בתי מלון בטעם האנגלים בארץ מצרים ובראש הררי השויץ, בתי קַוָה בטעם הוינאים בדרומה של אפריקא, בתי משחק בטעם הצרפתים ברוסיא, בתי זמרת האשכנזים באמריקא ושֵכר באווריא היותר טוב נמצא בפריז.

לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר.

שבת שלום

שיר לשבת:

נָשֹׂא - כִּי-תִשְׂטֶה

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה - כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן.

וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה, אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים. וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ - וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא - וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע.

פרשת השבוע מתארת את הטקס לטיפול במקרה של אשה החשודה בניאוף. מי עומד במרכז הטקס?

מכיוון שכל כללי הטקס המתוארים טבועים בחותמה של חברה פטריאכלית, שבה אשה מקודשת לגבר אחד בלבד ואסורה על שאר העולם, אבל גבר יכול לקדש לעצמו מספר נשים, שבה האישה היא במובנים רבים רכושו של הגבר במשפחה (בצעירותה אביה, ולאחר נישואיה בעלה) - אני אשתדל להציע קריאה אחרת, שמעמידה במרכז הטקס הזה לא את האשה, אלא דווקא את האיש.

קודם כל, התיאור פותח במקרה של עץ שנופל ביער ואין מי שישמע אותו. האישה נתקפת רוח שטות ומועלת בבעלה. היא שוכבת עם איש אחר בסתר והופכת להיות טמאה, אך בעלה לא יודע, אין עד למעשה, והיא לא נתפסה. כלומר, מבחינת בעלה, אין שום מידע הרומז לכך שאישתו בגדה בו.

היוזמה לטקס אינה קשורה כלל לאישה, אלא לבעלה, ויותר מדויק, לרוח-הקנאה שעברה עליו, בין אם נטמעה ובין אם לא. הטקס נועד לפתור את חשדותיו של הבעל, ולהרגיע את רוח הקנאה שנחה עליו. ביחד עם אשתו החשודה, מביא הבעל לפני הכהן גם מנחה מיוחדת, מנחת קנאות, שאינה בלולה בשמן ואינה מבושמת בלבונה, מכיוון שהיא מנחת זיכרון עוון. האם זהו העוון של האשה החשודה? אולי יותר סביר שזהו העוון של הגבר, המטיל חשד באשתו, למרות שאין לו ידע או עדים. אשתו היא עדיין בחזקת זכאית, עד שלא הוכחה אשמתה.

את אשמת האשה או זכאותה "מוכיחים" באמצעות מבחן השתיה של "המים המאררים" - מים קדושים מעורבבים בעפר מאדמת המשכן. מסתבר שלשתיית המים האלה יש השפעה גופנית מכריעה על נשים נואפות: היא פוגמת בגופן והופכת אותן כנראה לעקרות ומכוערות. בניגוד לנהוג בתקופות מאוחרות, האשה הנואפת לא נסקלת למוות. היא נידונה לחיות את המשך חיה כאישה מנודה, קללה מהלכת ואלמנט הרתעה תמידי כלפי כל אשה העלולה להתפתות לניאוף. לעומת זאת, שתיית המים על ידי אשה טהורה שנחשדה לשווא מביאה כנראה לפיצויה באמצעות כניסתה להריון.

היכן עומדת נפשו של הבעל החשדן והקנאי, כאשר אשתו נשבעת את השבועה, שותה את המים וממתינה לגזר דינם?

אם תוכח אשמתה, מי שהיתה אשתו האהובה, שלה הוא מקנא, אבדה לו לנצח. היא כבר לא תוליד את ילדיו. יופיה החיצוני אבד. היא תמשיך להתהלך כשהיא אסורה לו, ולהפגין ברבים את היותו בעל נבגד.

אם תוכח טהרתה, האם תוכל לסלוח לו על שהעמיד אותה למבחן הזה וסיכן את בריאותה, יופיה ועתידה, על שלא האמין לה?  

הבעל כנראה עומד ומתפלל. מתפלל למה? אולי ראוי שיכוון את תפילתו לאשה. כאשר מחלחלת רוח הקנאות והחשד בחומרה כזו למערכת יחסים בין איש ואישה, אולי כבר לא ימצא מוצא שלא יהיה מר כמים מאררים.

שבת שלום

שיר (אופטימי יותר) לשבת:

זרעי קיץ שלא עפים ברוח, וכאלה שכן: