צו - בגדי כהונה

צו - בגדי כהונה

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו; וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ.  וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן; וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

פעם, כשהיינו קטנים ושיחקנו כדורגל, אחד החלקים במשחק היה שכל אחד בוחר לעצמו דמות של שחקן מוכר, שאותו הוא ישחק. היום, כשאנחנו גדולים ומשחקים כדורגל, זה הרבה יותר פשוט. הטלוויזיה שלי מחוברת ליותר מחמישה ערוצי ספורט (רובם חסומים) שמשדרים כדורגל מכל העולם, וכשאנחנו רוצים להיות כמו אחד מהשחקנים, אנחנו לובשים עותק של חולצת המשחק שלו, עם השם והמספר על הגב.

גם בלי אלמנט החיקוי, הלבוש הוא חלק מהמשחק. המשחק נראה הרבה יותר רציני כאשר המשתתפים לובשים את הבגדים המתאימים, נועלים את הנעליים המתאימות. מי שעיצב את עבודת המשכן, ידע זאת ודאג לעצב לכהנים לבוש מיוחד, מדים למשחק, מדי כהונה.

משה רוזנר היה הבלם האגדי של מכבי אמת עמידר... אלה היו שנות השישים, מכבי רמת עמידר היתה אז בליגה ב', ובכל שבת בשעות המתות אחרי החמין של שבת הייתי מתחמק מהבית, לבוש חולצת שבת, מכנסי טילין וכיפה סרוגה חוצה ברגל שדות ופרדסים... ומגיע עד למחוז חלומותי, מגרש הכדורגל של רמת עמידר...

קודם הייתי נצמד לגדר שהקיפה את חדר ההלבשה של השחקנים וצופה ברוזנר מתכונן למשחק כמו כהן גדול לעבודת יום הכיפורים - מתלבש, מתרכז, מסתרק, נועל נעלי פקקים, זוקף ראש ושועט לקרב.

הדברים לקוחים מתוך סיפור הקצר של שמואל הספרי "רוזנר", שפורסם באסופת סיפורים קצרים על כדורגל שנקראת "ההולנדי של עכו". כאפילוג לסיפור כותב הספרי:

הסיפור הזה התפרסם לראשונה במגזין "בריזה" של גלובס ב-1997. ימים ספורים לאחר מכן הופיע על המשיבון בביתי ההודעה: "שלום, מדבר משה רוזנר...". הוא חזר בתשובה, הוא חסיד ברסלב וגר בחיספין ברמת הגולן. נכדיו, סיפר לי, העבירו לו את הסיפור. "רציתי להודות לך על מה שכתבת", אמר, "בשנים שלאחר החזרה בתשובה התייחסתי לשנות הכדורגל שלי קצת בביטול, כאל שנים של הבל. אבל כשקראתי איך היית עומד, עם כיפה על הראש מאחורי גדר חדר ההלבשה וצופה בי מתכונן למשחק ובדמיונך הכהן הגדול מתכונן לעבודת יום הכיפורים, אמרתי בליבי, אולי בכל זאת היה ניצוץ של קדושה גם בעיסוק ההוא.

ורגע של עברית בענייני אפודים. באה הציונות, החייתה את השפה העברית ואת הכוח הצבאי העברי, וניסתה לחבר בינהן. באפוד, בגד הכהונה העליון, השתמשה לכינוי לכלי נשאת הציוד של הלוחם. בספר העוסק במבצעיה של חטיבת הפלמ"ח יפתח במלחמת העצמאות, נתקלתי בעדות שהלוחמים יצאו לקרבות "ללא אפוד, עם הרימונים בכיסים". האפוד החליף בצה"ל את החגור, למרות שמשמעותו התנ"כית של החגור מתאימה יותר למשימה. משה דיין, שהצטיין [גם] בחיבור לתנ"ך, תיאר את קרב המיתלה ב 1956 כ"קרב נאפד גבורה אבל מיותר, ניצחון מפואר בקרב שאליו הוטלו [החיילים] שלא לצורך".

בשנים האחרונות, עם מגמת המודרניזציה של צה"ל, שיפור הציוד והערצת התרבות המערבית, הוחלפה האפסנאות ב"לוגיסטיקה" הלועזית בעלת הדימוי החדיש, והאפוד הוחלף בדגם קל ומשוכלל יותר, המכונה בהתאמה לרוח התקופה "ווסט".

שבת שלום

שיר לשבת: