שמיני - תוספת והבדלה

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה - אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד - וְלֹא תָמֻתוּ:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

נדב ואביהו בני אהרון המשרתים בקודש, מקריבים לפני אלוהים אש זרה. לא מדובר בעבודת אלילים, שהרי הקורבן הוקרב לפני אלוהים. האש היא זרה מכיוון שהיא אש לא מצוּוה. יוזמה פרטית. תרי"ג מצוות צוּו בני ישראל, ומצוות אלה אינן נתונות לשליטתם. אין להם להחסיר מהן, ואין להם להוסיף עליהן. לאחר שסיימה התורה לפרוט את פרטי רשימת הקרבנות, תחל עוד רגע במניין החיות הכשרות והטמאות, וכללי הטומאה של הנוגע או האוכל מכל אחת מהן. את החוק יש לקיים כלשונו, והוא לא פתוח ליוזמה פרטית. אין להתיר את האסור, או לאסור את המותר.

החריגה מהחוק היא חריגה מהנורמה החברתית, ולכן שינוי החוק צריך להיות כרוך בשינוי הנורמה החברתית, ולא יכול להסתמך על יחידים העושים דין לעצמם. יחידים יכולים לפעמים להקל על עצמם ולכופף את החוק, ועדיין לשמור על הנורמות החברתיות. יחידים יכולים כמעט תמיד להחמיר עם עצמם, אבל בכך הם פוגעים בנורמה החברתית, מכיוון שהם מציירים אותה כלא מספקת. לא סתם קבע רבי יהושע את עיקרון הפסיקה (הנשכח במציאות של ימינו) "אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה". בפרשתנו זו אלוהים מגיב בעונש מיידי וקשה כנגד מי שמבקש להוסיף מצוות שלא צוּו.    נראה שבעבר התקיימו מנגנוני הגנה חברתיים שהצרו את צעדיהם של המבקשים החמרה הקצנה דתית, על מנת למנוע את השפעתם המערערת על כלל הציבור. מאמרו המעניין של מנחם פרידמן מציע הסבר כיצד דווקא מהלך הפירוק המסגרות הקהילתיות המחייבות ויצירת חברה של בחירה חופשית מאפשר את פריחתן של קבוצות החותרות להקצנה דתית.

ולעניין אחר. פרשת השבוע מציבה במרכז ההנחיות לכהנים, לצד הוראת החוקים (ללא הוספת חומרות או הקלות) לציבור, את מלאכת ההבחנה בין קודש לחול, ובין הטהור והטמא. אסף ענברי במאמרו מציע להפוך את עיקרון מלאכת ההבחנה הזה למכנה המשותף של הלאום היהודי:

"האדם היהודי הוא יצור משפטי. השתיה, האכילה, הסקס, הפרנסה – כל הצרכים הטבעיים טעונים לדידו במושגים משפטיים חיוביים ושליליים. זה "כשר" וזה "טָרֵף", זו "טָהרה" וזו "טומאה", זה "מותר" וזה "אסור"; שום-דבר אינו נייטרלי. צורת החשיבה המשפטית, היהודית, צריכה להילמד בתור גישה קיומית. הגישה היא המהות – לא פסיקה זו או אחרת – ולכן לא מדובר בדקלומן של הלכות, אלא בהקניית ארגז-כלים הכרתי. 

...

  תהליך המשפטיזציה העובר על ישראל – גלגול ההכרעות הערכיות לערכאות - נגזר מהבורות המשפטית המפונקת, חסרת האחריות, של רובנו ככולנו. לא הוכשרנו לחשוב בצורה משפטית, ולכן האצלנו את כל האחריות על כת המסתורין של עוטי הגלימות. לא שאין לנו דעות; לכל נהג-מונית יש תזה; אבל עַם שהתרגל לחשיבה חובבנית, התרגל גם לא לשאת באחריות לדעותיו. התוצאה היא עצלות-מחשבה פופוליטית, הוצאת קיטור שאיש אינו מקשיב לה ברצינות, התנצחות רגשנית, ותכופות די היסטרית, במקום התדיינות עניינית, רציונלית.

   חשיבה עניינית היא חשיבה משפטית. החשיבה הזאת נלמדת כבר אלפיים שנה, בגרסתה היהודית, בבתי-המדרש. את גרסתה היהודית יש להנחיל בתיכונינו על-ידי הוראת התורה שבעל-פה, ואת גרסתה הכללית, המערבית-חילונית, יש להנחיל בתיכונינו על-ידי הוראתם של יסודות המשפט הכללי הנוהֵג. התלמידים יתַרְגלו חשיבה משפטית, מבט משפטי, התנסחות משפטית. יוטמע בהם הכושר להגדיר, לדייק, להתבסס על עובדות, להסיק, לנמק, להחיל עקרונות על מצבים פרטיים, להתנסח בעברית רהוטה ושקולה, ומעל לכול תוטמע בהם תפיסת האדם כיצור האחראי למעשיו (יצור שפיט), שהיא תפיסת-האדם היהודית-הלכתית.

   אם נצייד את ילדינו בארגז-כלים זה, יעוצב כאן מרחב ציבורי יהודי. המדינה תישאר מדינה חילונית, הרוב החילוני יישאר על כנו, אבל צורת החשיבה תהיה יהודית, ובזכותה יתרחש – או לפחות יסתמן - כור היתוך בין חילונים לדתיים לחרדים. אם ברצוננו לגבש כאן יעדים משותפים, עלינו לגבש תחילה שפה משותפת שבה ידברו יהודים זה עם זה."

ואכן, האדם נדרש למעשה יום-יומי של בחינת המציאות וההבדלה בין החול והקודש, בין הטמא והטהור, ובעיקר בין גווניהם וגווני גווניהם האפורים. מלאכת הבחינה וההבדלה הזו היא התנאי הקודם ליכולת לסור מרע ולעשות טוב. נשארת השאלה, האם ניתן ליצור עולם שכולו מלא במלאכת הקודש של ההבחנה הזו, ובחתירה לעולם שבו הקודש והחול אינם ניצבים זה מול זה בהבדלה גמורה, אלא שבכל מעשה של חול טבוע גם מימד של קודש.

שבת שלום.

שיר לשבת: