"הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו.

חושבים אנחנו, כי בגַלותנו רעיונות חדשים בתנ"ך, הרי אנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"ך הגלוי הוא פירוש לתנ"ך הנעלם שבתוך נשמתנו."

אהרון דוד גורדון

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

ואתחנן - ברית מותנית, ברית בהסתר פנים


כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:  לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: עֵץ וָאֶבֶן - אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּו בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. בַּצַּר לְךָ - וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת:  כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר - מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם אֶת-דְּבַר יְהוָה:  כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ:  עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ:  פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ, וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

מעמד הסיכום של התורה, נאומו של משה בערבות יריחו, רגע לפני הכניסה אל הארץ, אינו סגירת הקצוות לקראת "הפי-אנד" מתוק. תורת ישראל מכירה עמוק מדי את נפש האדם בשביל ליפול לבורות כאלה, שיפים לשעשוע, אבל לא לחינוך.
בין החזיונות היפים של הגשמת חלום ארץ ישראל, המנוחה והנחלה, טמונים כבר זרעי הפורענות, של אובדן החזון ושכחת המטרה.

הבטחת ארץ ישראל לעם ישראל היא הבטחה מותנית שתלויה לנצח בתנאי הסף שלה: שמירה על חוקי האלוהים. בצורה שיש בה מקום לתמיהה, חוקים אלה לא מפורטים בפרשה זו, למרות שהדרישה לשמור עליהם מופיעה שוב ושוב. הפירוט היחיד הוא הופעתן השניה של עשרת הדברות, עשרת חוקי היסוד המכוננים. ראוי לשים אליהם לב: חלקם הראשון עוסק בעיגון של בלעדיותו המוחלטת של אלוהי ישראל, והשלילה המוחלטת של כל צורה של עבודת אלילים. חלקם השני עוסק בהסדרת יסודות היחסים שבין אדם לחברו.
ניתן להניח שכל המצוות והחוקים האחרים, ולפי פרשת השבוע שלנו אין להחסיר מהם ואין להוסיף עליהם, נגזרים מתוך חוקי היסוד האלה, ונועדו לשרת את הגשמתם.
דבר אחד בולט בחסרונו: לצד איסור נגטיבי על עבודת פולחן האלילים, אין אזכור פוזיטיבי לעבודת השם. מעשרת הדברות נפקד מקומו של "חוק יסוד הפולחן". לצערנו מהוה העיסוק בנגזרותיו של חוק נפקד זה את עיקר העיסוק ההלכתי בימינו, העוסק בציווים טקסיים מעיקרם, ולמולו מחוויר העיסוק הזניח בנגזרותיהם של חוקי היסוד של היחסים החברתיים.

כמו בני ישראל, אנו נכנסים אל עולם שלא אנחנו יצרנו, גרים בבתים שלא אנחנו בנינו, ואוכלים לשובע פרות עצים וכרמים שלא אנחנו נטענו. אנחנו אוכלים את פירות ירושת כל הדורות שלפנינו, ונעזרים בלקחי שגיאותיהם וניסיונותיהם. השפע שבו אנחנו חיים, תוצר של מערך חברתי מורכב לאין שיעור, וממאמציהם של אנשים לאין-ספור, נדמה לנו כמובן מאליו, כתופעה טבעית כמו זריחת השמש. לוחצים כפתור, ונדלקת נורה. מסובבים ברז, וזורמים מים. האם לא נשכח את "בית העבדים" היחסי שבו גרו קודמינו? האם נזכור את המאמץ והזעה שהשקיעו, ונהיה מוכנים להשקיע גם אנחנו, כדי להותיר גם לדורות הבאים את אותו השפע שזכינו לו מן ההפקר?

פרשת השבוע שלנו יודעת כבר לחזות את הרפיון, את תחושת "בעל הבית" הנינוחה, ואת הבעיטה וההתנכרות כלפי הערכים והמאמצים שהושקעו בהקמת יסודות החברה הישראלית. אבל גם מתוך החורבן, הפיזור והריחוק, קיומה של הברית נותרת תלויה על תנאי. אבל גם משם אפשר לחזור, לשוב ולחשוף מחדש את המקור, ולהאזין לקולו. ואם דורשים אותו, גם במובן הרצון וגם במובן הפרשנות המחודשת המותאמת לזמנו ורוחו של הדרשן, בכל הלב ובכל הנפש - ניתן למצוא אותו ולשוב. אבל מזהיר אהרון דוד גורדון:
ואנחנו? הרי בושה לדבר במה שמתגלה אצלנו בתור רצון "להגאל", "לשוב לתחיה", לעומת מה שדרוש פה. פרוטות נפשיות ומחשבתיות, במקום שדרושים מיליארדים או ביליונים! לנו הרי דרוש יותר, לאין ערוך יותר ממה שדרוש לקבלן של סואץ או של פנמה. לנו נחוצה מסירות נפש ומאוד. ואם זו אינה לנו, הרי זה אומר על פי האמת כי אין לנו רצון חי להגאל ולשוב לתחייה.
אין כסף, אין קפיטלים באים לארץ ישראל - כך היא הבכייה באוהלינו בכל המחנות בצורות שונות, בטעמים שונים, בטונים שונים. אבל לא זה נורא, שאין קפיטלים באים לארץ, - נורא באמת, לעומקו של דבר, מה שעד היום לא נמצא עוד אפילו מיעוט קטן של עשירים ועמידים, ואפילו לא יחידים בודדים שינדבו את כל הונם לעם. ולא עוד אלא שאין בנו ההכשרה הנפשית, ו"ההעזה" לבקש דבר כזה. מעשה כזה הוא בעיני עצמנו כמעט דבר שאין הדעת סובלתו, שיגעון גמור. אם אדם צעיר נותן את כל נפשו ואת כל חייו הצעירים על הצלת העם, הרי הוא נותן רק את נפשו, ואת חייו ואת כיסיו הריקים. אבל כסף, קפיטל! כי יקום אדם, שיש לו מיליונים או מיליארדים או אפילו פחות מזה וינדב את כל הונו לעם והוא בעצמו יבוא לארץ ישראל לחיות חיים רגילים ככל בני תמותה פשוטים, - הייתכן, הישמע כזאת! איזו חוצפה ואיזה שיגעון לדרוש דבר כזה! אולם העובדה היא עובדה, כי כל זמן שאין בנו הכשרה של מסירות נפש ומאוד על הצלת נשמת האומה וחייה, אין בנו על פי האמת רצון חי להגאל ולקום לתחיה...

מעניין להעמיק בדבריו של משה על מעמד הברית: משה אמר שאלוהים כרת את הברית בחורב "עִמנו". לא עם אבותינו הקדמונים שאת דרכם צריך לקדש, אלא איתנו, עם כל החיים היום. פנים אל פנים דיבר אלינו אלוהים מתוך האש. אנחנו הסתרנו את פנינו, כי יראנו לדבר פנים אל פנים עם אלוהים, ומשה התייצב בראש כל מעמדות הכהונה של כל הדתות לתווך בין בני האדם לאלוהים, ולהסתיר את פניו. הסתר הפנים יסתיים כאשר נפסיק להתיירא מלדבר איתו פנים אל פנים.

שבת שלום

שיר לשבת:

2 תגובות:

  1. ויש מעט דוגמאות למה שגורדון חיפש? ,
    לא זה מה שעשה הברון רוטשילד, שהעמיד רוב הונו לישוב הארץ?
    ולא דומה עשה סמי עופר (המושמץ כל כך) כשהשקיע הון מעסקי חול שלו, בתעשיות ישראל, ובתרומות לתרבותה.?
    והשאר יכול לבא מעבודה כאן!

    השבמחק
  2. ומי הכותב?

    ברמה שגורדון חיפש - ויתור על ההון והעיסוק בו ומעבר לעבודה - אני לא בטוח שיש דוגמאות.
    הברון רוטשילד אמנם תרם רבות (למרות שאני בספק אם את רוב הונו), אבל עשה זאת כפילנטרופ תוך שהמשיך בעסקי הבנקאות שלו, ובאמצעות מערך פקידים מושחת ביותר, והתוצאה הסופית הייתה בד"כ מושבות משועבדות שלא מצליחות לצאת לעצמאות.
    סמי עופר עשה חלק ניכר מהונו באמצעות הטבות עצומות שקיבל ממשלת ישראל (כולל העברת המונופולים על הפקת אוצרות טבע וזיקוק נפט לידיו), ובעזרת מימון. את עסקיו מימן בהרבה עזרה מכספי החסכונות של העובדים בישראל (שווי הלוואות החוסכים לאחים עופר מגיע כיום ל 27 מיליארד ש"ח). והכי חשוב - למרות תרומותיו הקולניות, את עסקיו בחר לנהל ממונקו, כדי לחמוק מתשלום מיסים בארץ. סמי עופר לא היה אפילו אזרח ישראל. לטעמי הוא מושמץ בצדק, ואפילו פחות ממה שהוא ראוי לו. כל אחד מפועלי הקבלן של מפעלי ים המלח ראוי ליותר הערכה ממנו.
    שבת שלום

    השבמחק

אין להגיב ללא חתימת שם אמיתי של הכותב. בבקשה לא לכתוב תגובות שאין בהן התייחסות לתוכן הרשומה. תודה