דברים - תקציר הדברים הקודמים

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם - אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ; בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.

...וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו - יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה. גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע - הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

מדוע נחתמת התורה בנאום ארוך של משה, שבו הוא חוזר על עיקרי הדברים שכבר נכתבו בשלושת הספרים הקודמים? מדוע יש צורך לציין את מקום הנאום וזמנו המדוייקים כל כך ? מדוע צריך משה לנאום את הנאום הזה?

אני חושב שהקושי נובע מכך שאנחנו קוראים את הדברים בדיעבד, ואת התורה כמכלול. ספר דברים הוא חלק מהיסטוריוגפיה, מיצירת נראטיב היסטורי, וליבה של ההיסטוריה היא לא דווקא בתוכן הדברים, אלא לא פחות מכך, בהקשרם. מי אמר למי ומתי ובאיזו סיטואציה.

משה נושא את נאומו על סף הכניסה לארץ, אל מול ציבור שלא מכיר את הסיפור מנסיון חייו. כל מי שלקח חלק כאדם בוגר ביציאת מצרים, במעמד הר סיני ובמפגש עם המרגלים השבים מסיורם בארץ אינו נמצא בקהל, פרט לכלב בן יפונה, למשה עצמו, ולמקורבו ויורשו לעתיד - יהושע בן-נון. עבור כל שאר הנוכחים, תוכן הדברים הוא לכל היותר זיכרון ילדות, ועבור חלקם אירועים שהתרחשו טרם לידתם.

תכליתו של ספר דברים היא נסיונו של משה לבנות זיכרון קולקטיבי. ההיסטוריון שלמה זנד כותב ביחס לזכרון:

...הזיכרון הפרטי והאוטוביוגרפי ספוג ברכיבים שעובדו ונמסרו במסגרות החברתיות של הייצור התרבותי. הזיכרון הפרטי הוא בעיקרו תוצר של הבניה חברתית מכיוון שהוא יונק מזיכרונם של אחרים. הוא נשען על הידע שנצבר בחברה, וכל-כולו מעוצב על-ידי מוסכמות כלליות, מסורות, דימויים ורעיונות שמשתכפלים בהיסטוריה. מכלול זה של רכיבי תרבות סביבתיים הוא הזיכרון הקולקטיבי שכפוף למערכת הצרכים החברתית, ובאותה מידה שהוא "מזכיר" הוא גם "דוחק" מידע לא רלוונטי אל נבכי השכחה. לכל קבוצה אנושית, משפחה, קהילה דתית או מעמד, יש אתרי זיכרון משלה שהפרט "זוכר" דרכם את האירועים המשותפים, את אלה שהוא עצמו השתתף בהם וגם את אלה שהתחוללו בלעדיו. מניתוח זה ניתן להבין, שהזיכרון הקולקטיבי אינו סך-כול הזכרונות הפרטיים, אלא מאגרי ידע על העבר, ובהם השפה עצמה, שעליהם מתעצבת תודעתו "הזוכרת והנזכרת" של היחיד.

אין ספק שנאומו של משה נועד לבנות את הזכרון הקולקטיבי של עם ישראל, על סף חציית הירדן והכניסה לארץ. הדרך שבה אדם זוכר את האתמול היא גם הדרך שלו להבין את מקומו היום, ואת הכיוון שאליו הוא רוצה (או שאליו הוא חושב שאפשרי) ללכת מחר.

במובן זה, בולט ביותר שימושו החוזר ונשנה של משה בתיאור הדברים בגוף ראשון ובגוף שני רבים: דברי ה' הם "אלינו" או "לכם". גם הפעולות הן בגוף ראשון רבים: "ונפן", "ונכהו", "ונלכוד".

הבחירה הלשונית הזו נועדה להפוך את הסיפור ההיסטורי הזה לסיפור שלהם, של כל הנוכחים שאותו המעמד, לבנות להם זיכרון דברים משותף, ותפיסת עבר והווה משותפת, שתהווה את הייסוד לבניית עתיד משותף.

משה לא מביא סיכום של מחקר היסטורי אובייקטיבי בתולדות עם ישראל. לא פחות ממה שהוא מזכיר, הוא גם משכיח. לעומת הדברים שהוא בוחר לספר, ניצבים הדברים שהוא בוחר לא לספר. הוא מזכיר את מינוי ראשי המטות בעקבות כובד מטלות השלטון הריכוזי, אבל הוא לא מזכיר את מחיר הדמים שגבה במהלכיו להדברת האופוזיציות שקמו כנגד שלטונו ולמען הבטחת בלעדיות פולחן ה' בקרב העם. הוא מאשים את העם שבגלל מעשיו נמנע ממשה עצמו להיכנס לארץ, למרות שעונש זה הוטל עליו בעקבות חטאו שלו, בפרשת מי המריבה.  

משה לא מתאר את ההיסטוריה, אלא כותב אותה. הוא אורג יריעה של מיתוסים לאתוס משותף אחד: היות העם הזה גוף מאוחד המחוייב לאמונה בה' בתיווכם של יהושע בן-נון והכהנים צאצאי אהרון, שמטרתו העתידית היא כיבוש ארץ ישראל ויישובה.

תהום עמוקה פעורה לעיתים בין האמת ההיסטורית לבין הזכרון הקולקטיבי. מי שמחפש אחר האמת ההיסטורית ולא מסתפק בנראטיב, צריך לרכוש את כלי הקריאה הביקורתית, שזוכרת לשאול לא רק מה נאמר, אלא גם מי אמר למי, ובאיזה הקשר. כדי להבין את ההיסטוריה, צריך לאתר ולהבין את כותביה לא פחות מאשר את עושיה.

שבת שלום

שיר לשבת:

כלכלת העולם בעולם מטיילת
ובני עניים מכינים לה אגרוף
בירושלים חצי ממשלה מתבטלת
בירוחם [או בשדרות רוטשילד] מופיע ילד עם קוף
ברחוב, באמצע הרחוב, ילד עם קוף