וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא - וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ - כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב - נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה, אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם... וְטַפְּכֶם - אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם - וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה - כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה; וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב...
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
כאשר חוזרים המרגלים אל מחנה בני-ישראל במדבר, יש בינהם הסכמה בנוגע להערכת השטח: הארץ יופי, זבת חלב ודבש ממש, אבל העם חזק, והערים בצוּרות, ואפילו ענקים נראו מסתובבים בשטח. לעומת זאת, יש בינהם מחלוקת חריפה בנוגע להערכת מצב כוחותינו: כלב אומר: "עלה נעלה ... כי יכול נוכל לה", בעוד שעשרה אחרים אומרים: "לא נוכל לעלות". קשה להגיד שהעם מקבלת את הערכת המצב הזאת ברוח שקולה.
הערכת מצב כוחותינו היא זו המחלקת בין בני האדם. קשיים שהמציאות מציבה בפנינו אפשר למצוא תמיד, ותמיד אנחנו נראים בעינינו כחגבים למולם. מהי הברירה העומדת בפנינו?
בחירת העם לברוח למדבר היא בחירה די תמוהה. גם בהנחה שמישהו גורר אותם להרפתקה אבודה אל מול שבעת עמי הארץ בתגבורת כמה ענקים, מה היתרון בנסיגה אל מוות בטוח במדבר (או במצרים) אל מול הסיכוי שבחתירה אל המטרה?
בני האדם הניצבים מול אתגרי המציאות מתחלקים לאלה האומרים "עלה נעלה" ומנסים, אל מול אלה שאומרים, "לא נוכל" ונסוגים. הרבה פעמים, דווקא הראשונים נראים לא רציניים, נאיביים, חותרים בעקשנות נגד הזרם אל מטרות שאינן ניתנות להשגה. לעומתם ניצבים המפוכחים, המיושבים בדעתם, שלא יכנסו להרפתקאות מיותרות, אבל לכן גם לא יתקדמו. החותרים יכולים בשיא כוחותיהם להתקדם מעט קדימה. המפוכחים, שמתנגדים למאמץ חסר תכלית, נסחפים בזרם.
פינה מעניינת בסיפור היא מעשה המעפילים. בבוקר למחרת ההכרעה הדרמטית, מכירים לפחות חלק מהעם (ואם לא היינו יודעים שרובו חזר לנדודים ומוות במדבר, אין לנו מידע מהכתוב שמצביע על כך שלא מדובר בכל העם, שנאמר "ויקומו") בחטא שחטאו, ומוכנים להעפיל אל הארץ. אלה אנשים שעשו תשובה, ומוכנים לעשות תשובה, ואין סיבה שאלוהים לא יקבל את תשובתם, כפי שהבטיח את נאמנותו לכלב וליהושע.
מי שמסרב לקבל את תשובתם הוא לא אלוהים, אלא משה. הוא לא פונה אל ה' ומצביע על מעשה התשובה הזה כעל משהו שמצדיק את ביטול העונש, כפי שידע לבקש רחמים על העם ביום הקודם. הוא וארון הברית לא משים מהמחנה, ועומדים מנגד בשעה שטובי העם מוכים עד חרמה בידי העמלקים והכנענים. האם מכה זו היא ענשם על מרידתם באלוהים, או שזהו עונשם על שמרדו בהערכת המצב של משה, שמקבל את ההצעה האסטרטגית לסגת למדבר למהלך ארוך מאוד של בניין הכוח?
אנשי התנועה הציונית, שכינו את מעשם יציאת מצרים שניה, אשר ידעו את כוחה של המציאות ומרדו בה, עשו זאת לא בגלל שהקלו בקשיי המציאות, אלא דווקא בגלל שהבינו הבנה חודרת את סכנת הקיום החמורה שהציבה הגלות המודרנית בפני העם היהודי, והבינו שאין ברירה אלא לחתור ולהביא למצב שבו יכול נוכל לה. מתוך החיבור הזה לאתוס יציאת מצרים, ואל מול התנכרות רוב הציבור היהודי האדיש והנהגתו הפוליטית (עד כמה שהייתה בכלל פוליטיקה "יהודית" בגולה) והדתית שנעה בין הסתייגות להתנגדות פעילה לציונות, בחרו חלקים נבחרים בתוכה לחבור דווקא אל סיפורם של המעפילים:
יוסף חיים ברנר, בנקודת השיא של יאושו הגדול, בעקבות גל הפוגרומים של חבלי דיכוי מהפכת 1905 כותב שאל מול המציאות הנוכחית, יש צורך לברוח אפילו אל המדבר, למרות החשש העמוק שגם שם נעולים השערים, ואין שומע בעם לקול הקורא:
ומגלה אני לך, אחי, כי אילו היה בלבי אף צל, אף אחת מששים של תקוָה, אילו לא היה חרות באש על לוח-לבי: "בגויים יכלו ושׁם יתַּמו" – כי אז באמת לא הייתי מבלה לריק שום דבר, שום כל-שהוא ממה שיש לי. כי גם את שמלתי לעורי הייתי מקדישׁ לבנִיה; וערום ויחף הייתי מסובב בחוצות וצועק: "יתר הפליטה, אל תתנו דמי לכם! המדברה!"
ואולם, אחי, יודע אני, כי נעולים לפנינו גם שערי מדבר, כי מות נמות שם ברעב-המדבר וכי שומע אין לקול קורא למדבר;
כותב ביאליק (באחת מהתשובות לשאלתו של מי שיתהה מדוע הוא נחשב ל"המשורר הלאומי") בפואמה "מתי מדבר":
פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה
וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –
וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!
וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,
קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,
וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.
הֵם קֹרְאִים:
"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!
דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!
יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה
אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.
וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –
וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"
עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים
שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם –
וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!
גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,
כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם!
לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!
עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –
הִנְנוּ וְעָלִינוּ –
בִּסְעָרָה!"
"הִנְנוּ וְעָלִינוּ!
אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו
וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –
נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!
וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,
נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,
וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!
הַאֲזִינוּ!
הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: "הָהִינוּ!"
לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת
אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –
הִנְנוּ וְעָלִינוּ
הֶהָרָה!"
כתב לוין קיפניס בשנת 1919, בהשראת טיול לילי אל ראש הר בחברת חברי אגודת "המכבי" בירושלים:
אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
אַחִים עֲלוּ! אַחִים עֲלוּ!
לֵב מִי יֵרַךְ יֵחַת מֵאֶבֶן נָגֶף?
צַעַד עֲשׂוּ, רָאֹה תִּרְאוּ:
אָנוּ פִּי שְׁנַיִם אָז נִשָּׂגֵב.
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
נָהִין לָרוֹם! נָהִין לָרוֹם!
הֲטֶרֶם תִּרְאוּ דֶּרֶךְ זוֹ סַלּוֹנוּ?
אֶחָד פִּתְאוֹם נָפַל לִתְהוֹם –
קָרְבָּן רִאשׁוֹן אַךְ לֹא אַחֲרוֹן הוּא.
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
יִרְמֹז הַשִּׂיא! יִרְמֹז הַשִּׂיא!
אֶחָד נָפַל. הֲאֵין רוּחוֹ חַי בָּנוּ?
הֶאָח, נַמְרִיא לְנוֹף הַצְּבִי,
נַעְפִּיל, הַנִּצָּחוֹן אִתָּנוּ.
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
ושוב אל ברנר, הקורא באחד ממאמריו הראשונים שנכתבו בישראל "אף על פי כן!", ודורש בהמשך, והוא כבר כמעט אופטימי, עבוד נעבוד ויכול נוכל:
אחת היא דרך-ההצלה – הצלת העם הישראלי – אם עוד חיים בו. ובדרכנו זו, אשר שמנו בה פעמינו בארץ-חמדתנו הלזו, בארץ החמה הנאוה ורבת-העזובה, כל תומר וכל ניר יאמרו ויגידו לנו על האפשרויות – היחידיות! – של בנין הריסותינו בכאן, של ריפוי-ליקויינו, של איחוי-קרעינו בכאן, של התחלה לחיות כאנשים כאן, ודוקא כאן, ורק כאן – אם עוד יִמָצאו ויתווספו הבנים-הבונים. כי כל יד יהודית משורגת גידים עבים ויבלות-עבודה קשות, כל פנים שוטפים זיעה ונוהרים מגיל – מספרים לנו על גידול, צמיחה ושגשוג; כל ילד בריא ומדבר עברית – וכאלה ישנם כבר פה, ולוּ רק למאות! – מזיל נטפי נחמה ותקוה בכוס התרעלה הגדולה והמלאה, נוגע בנימי הלב ומרנינן: אל תירא! עוד נפרח! עבוד נעבוד ויכול נוכל! כעשב הזה הגדל – – –"
–––––
כן, כעשב הגדל. כעשב הגדל. גידול הסמוי מן העין. אולי...
מעט פחות מעשרים שנה מדבריו האלה של ברנר, קמה תנועת הנוער "המחנות העולים" שידעה להשתמש גם בדימוי הצמיחה של צמח השדה, וגם בבחירת הסיסמא "עלה נעלה".
יום לפני ערב פסח האחרון, ישבו כמה מחברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים" בהר הגלבוע לסדר פסח מוקדם, בנוסח ההגדה שכתבו ראשוני התנועה בשנתם הראשונה בהגשמה בחדרה, בשנת 1928.
בסיום האירוע שאל אותם עזריה אלון, מאחרוני ותיקי התנועה, האם הם יודעים מאיפה לקוחה הסיסמה "עלה נעלה"? הבוגרים הצעירים יותר ענו בביטחון בציטוט הפסוק: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". "לא!", פסק עזריה. "עלה נעלה" - לעליית האדם.
שבת שלום ועלה נעלה
שיר לשבת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אין להגיב ללא חתימת שם אמיתי של הכותב. בבקשה לא לכתוב תגובות שאין בהן התייחסות לתוכן הרשומה. תודה