בהעלותך - מבחן התאווה

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל - בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה - אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה:  כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג - אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה... וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר - כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא:  יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר; עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי, אִם לֹא.

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו - וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים - כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

בנדודי העם בספר במדבר, זמן קצר לאחר תיאור פריסת המחנה, חלוקת התפקידים וחנוכת המשכן, מתחילים בני ישראל להרהר בשאלה "נו, וזה היה שווה את זה?"

האם שווה היה להמיר את השעבוד המלווה בסיר בשר ושאר ירקות בחיי חופש בטעם הצנימים ומנות הקרב המונוטוניות של ההליכה במדבר?

יש כאן ניסיון לעשות הפרדה, להסיר קצת מהאשמה, לטעון שמי שהתחיל להתלונן היה בכלל אספסוף מסתפח, אנשים קלי דעת שאינם חלק מבני ישראל. אולי נכון, אבל הנטיה הרווחת להסיר אחריות ולזהות את החוטאים מיד כמי שלא "באמת" שייך למחנה שלנו, לא מתקנת את ההצטרפות המהירה של בני ישראל לטרוניות. בכל מקרה, הגורמים האחראים לא מתרשמים מההבחנה הזו: אלוהים כועס, ולמשה זה עושה רע. מה רע לו? כנראה העובדה שהוא הכתובת לתלונות העם, ואין לו מענה. המשך הסיפור מכאן והלאה הוא מהלך (ספק) חינוכי כלפי משה וכלפי העם.

התגובה הראשונה של משה היא העברת האחריות למציאת פיתרון כלפי מעלה. במבטא פולני כבד מצהיר משה שהוא לא אחראי על העם הזה, הוא לא אמא שלו, והוא לא יכול לסחוב אותו לבד. אז אם אלוהים לא מתכוון לעזור, משה מעדיף כבר לנוח בקבר ולא לסבול את התלונות של הנודניקים האלה.

אלוהים מכין את משה לצעד החינוכי הבא, ושולח אותו להבטיח לעם בטון נעלב, שאם הם כל כך רוצים בשר, תיכף הם יקבלו כל כך הרבה בשר עד שזה יצא להם מהאף. משה עונה לו בטון קנטרני שהבטחות זה יפה, אבל מאיפה הוא מתכוון בלב המדבר הזה למצוא צאן ובקר שיספיקו להאכיל 600,000 איש, או שהוא מתכוון לאסוף בשבילם את דגי הים ולהוביל אותם בקירור.

אלוהים עונה לו: "לא מאמין שאני יכול? בוא נראה". 

הצעד החינוכי הראשון כלפי משה הוא שבירת המונופול התקשורתי שלו עם אלוהים. משה אוסף 70 זקנים, ואלוהים מאציל גם עליהם מרוח הנבואה, שהיתה שמורה עד אז למשה. עכשיו משה כבר לא יהיה לבד בהנהגה. כאן יש מבחן אמיתי למשה. האם הוא היה כנה בתלונתו על בדידותו כמנהיג, או שהוא יתקומם נגד חלוקת היכולות שלו עם אנשים נוספים. משה עומד במבחן בהצלחה, כאשר מסתבר שרוח הנבואה לא מואצלת רק על 70 הזקנים, אלא גם על אנשים נוספים. משה שומע על כך מסגנו, שבצעד של לויאליות אישית (ולא כלפי מקור הסמכות האמיתי) מציע לו לכלוא את מי שעלולים להיות מתחריו על ההנהגה בעתיד. משה עונה שאין לו צורך בקנאות, והלוואי שרוח הנבואה תשרה על כל העם. משה הוא מנהיג אנרכי שמוצא את עצמו ניצב בסיטואציה היררכית. הוא אדם שהקשיים שעמדת ההנהגה מציבה בפניו כבדים עבורו בהרבה מהיתרונות שהיא מעניקה לו. הדבר הזה הוא אחד הדברים המרכזיים שעושה אותו למנהיג מוצלח כל כך. הוא לא מעוניין להשאר בהנהגה ולייצר כל הזמן מחדש את הצורך בו. הוא מעדיף להגיע למטרה כמה שיותר מהר ובקלות, וללכת הביתה לנוח.מצד שני, אנחנו מקבלים כאן כבר רמז על אופיו הסמכותי של יהושע.

אחרי שמשה עובר את המבחן בהצלחה, נותר רק לסגור את הסיפור מול העם. אלוהים מפיל את השלו מהשמים, ובניגוד להבטחתו להאכיל את העם בשר במשך חודש, הוא הורג מיד את מי שהבשר בין שיניו, וקובר את התאווה עם המתאווים. סוף קל מידי.

רגע לפני ששוקעים במוסר ההשכל של הסיפור, בואו ונשאל את עצמנו, האם היינו רוצים באמת לקבור את התאווה? אחת השיטות הפסיכולוגיות המובילות של המערכת הדתית היא הטלת הגבלות על מימוש תאוות בסיסיות, על מנת ליצור תחושת חטא מתמדת אצל המאמינים. תחושת החטא המתמדת מביאה להאשמה עצמית, ובכך מאשרת בהצדקה עצמית את מנגנון הדיכוי והענישה של החברה החיצונית.

אני חושב שעדיפה חברה שיודעת לממש את התאוות שלה בצורה בריאה. לא במחיר של ויתור על החופש, לא בהשתעבדות לסיפור היצר ונהנתנות, ולא בצורה המנצלת או פוגעת בבני אדם אחרים, אבל גם לא חברה מסתגפת שמתנזרת מהנאות החיים. אם לסיים בפרקי אבות, אמר אהרון דוד גורדון:

וגם עובדת התחייה בארץ ישראל היא במובן זה צורה אחת מצורות החיים, ובעיני שואפי התחייה היא הצורה היותר נעלה, היותר מבוקשה. גם בצורת החיים הזאת יש מקום להרחבה שבחיים ולמותרות שבחיים - הכל לפי טעם האיש ולפי רוחו - אבל רק באופן שלא תטשטש הצורה העיקרית.

ואמר בנימין זאב הרצל על מדינת היהודים:

יש בתי מלון בטעם האנגלים בארץ מצרים ובראש הררי השויץ, בתי קַוָה בטעם הוינאים בדרומה של אפריקא, בתי משחק בטעם הצרפתים ברוסיא, בתי זמרת האשכנזים באמריקא ושֵכר באווריא היותר טוב נמצא בפריז.

לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר.

שבת שלום

שיר לשבת: