אחרי מות - אינסטינקט הקאה

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה:  כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה - וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת  מִקֶּרֶב עַמָּם.

בפרשת השבוע, כמסגרת לרשימת איסורי העריות, אנו מקבלים הצצה אל מערכת היחסים שבין עם לארץ, ועל היחסים העתידיים שבין עם ישראל לארצו.

ראשית, עם ישראל נדרש לא להשתלב במנהג המקום שממנו באו, ולא במנהג המקום שאליו הם הולכים. העם נדרש לא לשמור על המנהגים להם הורגלו בארץ מצרים. מהם המנהגים? אולי הכוונה היא למבנה החברתי של אליטה פוליטית-דתית המתקיימת על עבודת עם עבדים? אולי הכוונה היא לאורח החיים והמבנה הנפשי של העבדים עצמם, שהתעצבו לאורך דורות של חוסר עצמאות?

העם נדרש גם לא לאמץ את מנהגיהם וחוקיהם של תושבי ארץ כנען, שהביאו לכך שהארץ מקיאה אותם. תושבי כנען חטאו בגילויי עריות. דבר זה, מלבד העובדה שמביא ללידת ילדים בעלי פגמים גנטיים (והדבר נפוץ עד ימינו בקרב שבטים שמשמרים מנהגים של נישואי קרובים), מערער את המבנה והסדר החברתי, ובכך פוגם בתפיסת ההשתייכות של היחיד אל הכלל, ומחליש את הכלל. כאשר מתערערת הזהות המשותפת של העם היושב בארץ, אין לו עוד הכוח להמשיך ולהאחז בה, והוא מאבד אותה לידיהם של אחרים.

חטאיהם של תושבי הארץ בין האדם לחברו (ולא בין האדם לאלוהים), די בהם כדי לגרום לארץ מעין אינסטינקט הקאה.  

ברוח נבואות התוכחה המאוחרות, נטיתי לפרש את הפסוקים כפסוקי תנאי ותוצאה: על העם לשמור על החוקים האלה, ולא - תקיא אותו הארץ כפי שהקיא את העמים הקודמים שישבו בה.

בקריאה שניה, אני רוצה להציע חלופה לפרשנות זו, דרך להתגבר על אינסטינקט ההקאה. ניתן לפרש את הפסוקים כך: הארץ לא תקיא את עם ישראל כפי שהקיאה את קודמיו, מכיוון (ואולי במקרה ש) שהחוטא יכרת מקרב עמו, כלומר העם ידע לנדות מתוכו את החוטאים, הפורמים את הרקמה החברתית. הנידוי החברתי, הקאת האדם מתוך הכלל ובידודו, הוא עונש חמור עבור האדם. בידוד לאורך זמן, מאלץ את האדם לשקול שנית את מעשיו, ולסגת מהם כתנאי לקבלתו המחודשת לחברה. תהליך זה הוא תהליך חינוכי שמעבירה החברה לחבריה שחורגים מדרך הישר, וגם לחבריה השומרים על דרך זו. הוא העברת מסר שלא ניתן גם לפגוע בחברה ביודעין וגם להשאר חלק ממנה.

חברה שלא יודעת לקיים תהליך כזה, מכשירה את החטא, והופכת להיות חברה טמאה, מפוררת. לחברה טמאה אין את הכוח הפנימי והחוסן להתמודד עם אתגרים חיצוניים, ולכן נראה כאילו הארץ מקיאה אותה.  

ולמרות הפרשנות הזו, מנשבת באוזני מעל הפסוקים גם רוח אמרתו של צבי שץ:

"הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה-הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור-קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל-פז."

שבת שלום

שיר לשבת: