"הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו.

חושבים אנחנו, כי בגַלותנו רעיונות חדשים בתנ"ך, הרי אנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"ך הגלוי הוא פירוש לתנ"ך הנעלם שבתוך נשמתנו."

אהרון דוד גורדון

יום רביעי, 6 באפריל 2011

מצורע - אל מקום טמא


כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.   וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.
וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע; וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב; וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל מָקוֹם טָמֵא.
וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

פרשת מצורע ממשיכה במסכת פירוט הנגעים השונים, תנאי הטומאה ותהליכי ההיטהרות מהם.
עד עתה, היו כל ההנחיות תקפות למצב של נדודים. מצב בו אפשר להוציא את הנגע אל מחוץ למחנה אל המדבר, "והיה מחננו טהור".
בפרשה זו, מופיעה התייחסות למצב הצפוי בעתיד, מצב שבו הנגע מופיע לא במחנה זמני, אלא בארץ האחוזה, בבית הקבע, במקום בו הישיבה היא לא זמנית. הארץ כולה היא תחום מושב, ולכן קשה לייצר בה את ה"מחוץ למחנה" כדי שיהיה מחננו טהור. גם ה"מחוץ למחנה" הוא חלק מארץ האחוזה.

והנה ניתנות ההנחיות לגבי הבית הנגוע בצרעת, שיכולה להופיע גם בארץ המובטחת. את הבית יש לבודד, ואת האנשים להרחיק ממנו. אם הנגע לא נפסק, צריך לחלץ את האבנים הנגועות מתוך הקיר (ומכיוון שאין הסתייגות, כנראה שצריך לעשות זאת גם אם יציבות הבית מתערערת בזמן התהליך), להסיר את הטיח הנגוע, ולהוציא אותם אל מחוץ לעיר, אל "מקום טמא" - מעין "אתר הטמנה" שבו נאספים במבודד מהחברה החומרים הנגועים.

הליך זה, של הזרת (מלשון הינזרות) בני ישראל מהטומאה, הוא מצווה חברתית, על מנת שלא תביא הטומאה עד כדי מוות, ותטמא את המשכן. ואיך מתרגמים ללשון ימינו? כיצד מתמודדים עם מי שאינו מסוגל או אינו רוצה להינזר מהתנהגות שהיא טמאה?
נראה שצריך לבודד אותו, אך לא להשליך אותו עזוב אל מעבר לגבול, אלא ליצור עבורו "מקום טמא" - אמנם מחוץ לעיר, אך עדיין באחריות החברה - שם ינתנו לו ההזדמנות והסיוע לבחור להינזר מטומאתו. אבל עד שהוא בוחר בכך, אין לאפשר לו להמשיך לחיות בטומאתו בתוך החברה. רתיעה מבידודו נותנת לגיטימציה והגנה להתנהגות הזו וממשיכה את הפגיעה בקורבנותיו. סופה שמביאה למוות ומטמאת את משכן השכינה החברתית המשותפת.

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל..."
 יצחק רבין

שבת שלום.

שיר לשבת:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אין להגיב ללא חתימת שם אמיתי של הכותב. בבקשה לא לכתוב תגובות שאין בהן התייחסות לתוכן הרשומה. תודה