"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."
פרשת יתרו היא הפרשה בה נפתחת התורה, ובה היא הופכת לעממית. עד לפרשה זו, היו מערכות היחסים של אלוהים עם נאמניו אישיות, וההבטחות ניתנו לאישים בודדים ולצאצאיהם העתידיים. עד עכשיו, הוליך אלוהים את עם ישראל ממצרים, וניהל את הפוליטיקה במגעים דיפלומטיים בארמון פרעה באמצעות שגריריו משה ואהרון.
אלוהים מבהיר שהשיטה בה משה מודיע את חוקי האלוהים ותורותיו באופן אישי לבעלי הדין הבאים לפניו, אינה שיטה שיכולה להתקיים. הוא גם לא מסתפק בהסכמת זקני העם לברית המוצעת בין אלוהים לעם ישראל המתגבש. הוא דואג לכך שכל העם ישמע את הדברים. כאן הופך משה ממתווך של תורה סמויה, למבצע של תורה גלויה. כאן מתחיל להרשם ה D.N.A העממי של היהדות - מערכת שלא נסמכת על נציגות אלוהית מתווכת עלי אדמות, אלא על מערכת חוקים גלויה וידועה לכל העם, שלפיה ניתן לשפוט את העם וגם את מנהיגיו.
התורה נפתחת בהצגה עצמית של האלוהים, בשמו המפורש, ובאחדותו המוחלטת. הייחוד הגדול של אלוהי ישראל הוא באחדותו. תורת ישראל לא מכירה ברלטיביזם. יש אלוהים אחד, וצדק אחד, ומקור אחד לגמול, לטוב ולרע. עקרון האחדות הזה הוא שצריך להשמר בקנאות, לשילשים ורביעים ועד עולם. בהעדר אמת אחת, אין אמת בעולם. אחר כך נתפשר, אחר כך נדאג לשלום, אבל שלום המבוסס על אמת. שלום אמת.
הבחירה ב"לא תישא" כדיבר השני היא בחירה שבמבט ראשון נראית תמוהה. כמובן שגם את זה מצליחים החרדים לדבר השם להפוך לעניין שכדברי יוסף חיים ברנר: "האנושי הפשוט שבנו הכיר...שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזרות בטלות, על עמודי-הבל, ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם, להתפלפל בעניינים כעין..." החלפת האות ה' באות ד', כתיבת "אדושם" במקום "אדוני", ועד שירת השיר "רק תפילה אשא" של יורם טהרלב לפי המילים:
"רק תפילה אשא, הוי קלי, קלי". האמנם לזה נועד הדיבר?
ברל כצנלסון, בדבריו המכוננים תחת הכותרת "לקראת הימים הבאים", בועידת פועלי יהודה שנערכה במושבה רחובות בחג הפורים תרע"ח, תוקף את התהדרות השווא הריקה והכוזבת ברעיונות ה"אתה בחרתנו" וב"רוח נביאי ישראל". הוא דורש להשתמש בכוחם המקורי, לפעול להגשמתם הממשית במציאות, על מנת שלא נמצא את עצמנו נושאים את שם אלוהים לשוא.
"לא תישא את שם ד' אלוהיך לשוא" - למי יש עכשיו צורך בּדיבּרה עתיקה זו, אשר נאמרה בימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני? כשה"שֵם" עצמו כבר מזמן נתרוקן, מה יש לחוּש לחילולו? יבוא כל הרוצה וינגב בו את ידיו.
כן. ה"אתה בחרתנו" יחד עם כל היעודים היה כבר מזמן לצילינדר ישן, ממורט, המהדר את הראש הקרח של הנגיד ה"יורד" לשעת שמחה של מצווה. הדם השפוך מזכריה ועד אחרון הפועלים משמש מחרוזת למליצות לאומיות עוברות לסוחר. ונביאי האמת והצדק קרואים עתה לחפות על סדרי חיי העם, על משטר העבדים אשר בארץ.
ואי מנוס? לאן תברח לא מן הכאב והרוגז, כי אם מהשיממון הזה, משיממון חיי עם? אייהוּ, אייהוּ ה"אתה בחרתנו" הקדמון, החי, הלוהט, הממלא לבבות, המצווה, המזכה ומחייב? אייהו ה"אתה בחרתנו" של הקטגורים הלאומיים הקדמונים, של מכריזי "צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש"?
האמנם כבר נס לחנו?
"הנה הם באים האנשים הרעים", הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפקים בכוונות טובות וּבמתק מליצה. הם שואלים שאלות חמוּרות, ורוצים בתשובות של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשרור בארץ, למען שהפתח הפתוח לנו לא יצטמצם להיות כּקוף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוא לעצמו, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען ירבו כוחותיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לו חיי אדם ראויים ורצויים?
ברל בפרשנותו המחדשת ויוצרת, מצליח להפוך את הדיבר הזה, גם עבור היהודי החופשי, לצו מוסרי, למצווה שראוי לקיים.
שבת שלום
שיר לשבת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אין להגיב ללא חתימת שם אמיתי של הכותב. בבקשה לא לכתוב תגובות שאין בהן התייחסות לתוכן הרשומה. תודה