פנחס - עקרונות החלוקה

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה - בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ:  לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ - בֵּין רַב לִמְעָט. 

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן - אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן - אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.  כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ - כִּי אִם כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.

מעטים הדימויים הנפוצים כמו דימוי חלוקת העוגה. כיצד ראוי לחלק בצורה הוגנת וצודקת את הקיים? האם ראוי להרחיב פרוסה אחת? ואם אתה חושב שצריך להגדיל אותה, מאיזו פרוסה אתה מתכוון לקצץ?

מודל חלוקת העוגה, למרות הפופולאריות הקליטה שלו, הוא מודל מוגבל וכושל לתיאור המציאות. הוא מוגבל קודם כל בגלל שבמציאות, גודל העוגה אינו מוגבל ע"י כוחות עליונים, אלא לרוב על ידי הצורה שבה מאורגנת עבודת האופים. בין אם מדובר בעוגה ממש ובין אם מדובר בתקציב ובכלכלה, לרוב ניתן לפעול בצורה שתגדיל את הכמות אותה ניתן לחלק, וההחלטה האם לעשות זאת, היא חלק סמוי במאבק על החלוקה.

מגבלה נוספת היא ההנחה השגויה שהגדלת העוגה המחולקת היא אינטרס משותף של כולם, מכיוון שהיא תביא להגדלת החלקים של כלל האוכלים. זוהי הנחה נאיבית, מכיוון שליחידים מסויימים יהיה קל ובטוח יותר להגדיל את חלקם בעוגה באמצעות נטילת חלק גדול יותר מהעוגה הקיימת (ואפילו מעוגה קטנה יותר) על חשבון חלקם של אחרים, מאשר על ידי הגדלת העוגה.

למעשה, נראה שרוב (או לפחות חלק ניכר) מהתהליכים הכלכליים-חברתיים בימינו מתנהלים באופי זה: תהליכי "הבראה" ו"התייעלות" משמעותם לרוב לא שכלול העבודה והרחבתה, אלא שהעבודה הנעשית היא אותה העבודה בדיוק (ולעיתים אף עבודה פחותה בהיקפה ובאיכותה), וההתייעלות מושגת באמצעות קיצוץ חלקם של העושים הישירים בפירותיה, והגדלת חלקם של אחרים. איש לא יטען בעד פגיעה באיכות החינוך בשם התייעלות, אבל במשך שנים מתרחש בשטח מהלך שבו חלק הולך וגדל מעבודת ההוראה נעשה בידי מורים שאינם מועסקים בתנאי ההעסקה המקובלים של מורים, אלא כעובדי קבלן שמשתכרים לפי "שעות אפקטיביות" - כלומר: העבודה שנעשית אינה יעילה יותר (למעשה, לרוב היא נעשית יעילה פחות ואיכותה נפגמת), והדבר היחיד ש"מתייעל" הוא שהתשלום שמקבל המורה ("עלותו" למערכת) הוא זול יותר. זוהי דוגמא אחת מרבות.

חבר ושותף סיפר לי פעם, שכשהיה ילד אביו הטיל עליו לחלק עוגה (אמיתית) בינו לבין אחיו, וכדי להבטיח חלוקה הוגנת, קבע את הכלל שהוא יפרוס את העוגה, אבל לאח תהיה הזכות לבחור ראשון את הפרוסה המועדפת עליו. שיטה זו מבטיחה חלוקה שווה, אבל אין זו חלוקה צודקת. חלוקה כזו, ברוח שיוויון-הזכויות הליברלי היא חלוקה מתעתעת, שנדמית כצודקת ביותר (כולם מקבלים נתח שווה), אך למעשה מבטיחה חלוקה שאינה צודקת, מכיוון שהיא מתייחסת לכל בני האדם לא בצורה שווה, אלא בצורה אחידה. אם יש דבר בטוח שניתן להגיד על בני האדם, הוא שהם אינם אחידים. 

בודאי שחלוקה המתבססת על "זכויות היסטוריות" אינה צודקת ביחס למציאות הנוכחית, השונה מהמצב בו נערכה החלוקה "ההיסטורית".

ישנן דרכים צודקות יותר:

ברטולד ברכט, בתרגומו של נתן זך, מציע חלוקה לפי היכולת לעשות טוב:

יהי הכל
שייך לכל שיוכל
להטיב עימו
שיוכל להטיב עימו

הילד לאישה האימהית
למען יגדל
העגלה לעגלון הטוב
למען ינהג בה היטב
והאדמה, למשקים אותה מים
למען תתן פריה בעיתו.

בצורה מעניינת, שיטה זו דומה למנגנון שהציע הרצל בתוכניתו ליישוב ארץ ישראל: אגודות הערים יבחרו בנחלה ויזכו בה לפי יכולתן והתחייבותן לפתח אותה בצורה האופטימלית בהתאם לתוכנית המתאר הארצית המתוכננת. שיטה זו מבחינה בשוֹנוּת האינדיבידואלית ביכולותיהם של בני האדם, ומטילה על כל אדם מטלות כפי יכולתו.

אלוהים מצווה בפרשה זו על מנגנון חלוקה שמבוסס על העיקרון של "לכל אחד לפי צרכיו". שבט גדול יותר יקבל נחלה גדולה יותר, ושבט קטן יותר נחלה קטנה יותר, כך שהחלוקה הלא אחידה הזו תבטיח רמת קיום אחידה פחות או יותר, שתשמר בסיוע חוקי הירושה והיובל. את מיקום הנחלות הספציפי הוא דורש לקבוע בהגרלה. שיטה זו מבחינה בשוֹנוּת האינדיבידואלית של בני האדם, ומספקת לכל אדם פרנסה כפי צרכיו.

התנועה הקיבוצית, מודל סוציאליסטי-וולונטארי מרהיב וייחודי ביותר, לקחה את העיקרון הכללי מאוד שהניח מרקס בהערה שולית לגבי אופיה של החברה החופשית העתידית (מרקס, ולא בלי סיבה טובה וקוהרנטית להגותו, נמנע מלשרטט מודל בהיר של חברה זו): "מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" וחתרה בנחישות להגשמתו על שני אגפיו, הרואים באופן הומניסטי את שני פניו של האדם, כיוצר וכצורך.

נקודות החוזק של התנועה הקיבוצית היו במקומות שזכרה להתייחס לשוֹנוּת והמורכבות האינסופית של חבריה בתחומי היכולת והצרכים. נקודות הכשל שלה היו במקומות בהן שגתה בניסיון לייצר כללים אחידים עבור אנשים שהם מטבעם שונים זה מזה.

מניסיוני כחבר קיבוץ שיתופי, אני יכול להעיד כי ספק אם יש מטלה מאתגרת יותר מאשר הצורך להגדיר בשיחה משותפת, בלא תקנון אחיד וברור (שנשען על יחס שווה ואחיד), את היכולות והצרכים של החברים, ואת סדרי העדיפויות בהיענות להם על סמך היכולת. לפעמים אני מוצא שהכלי הטוב ביותר להכרעת הדברים האלה הוא בהשארתם להכרעתו המוסרית ובחירתו החופשית של היחיד, מתוך התבוננותו בפעולתם של שותפיו והיכרותו עם עצמו, האם הוא אכן תורם כפי יכולתו, והאם הוא אכן לא לוקח מעבר לצרכיו.

אמר אהרון שידלובסקי, מחלוצי העליה השניה וחבר קבוצת כנרת,  כש דווקא הניגון האינדיבידואליסטי הפרטי מהדהד כבסיס לשיתוף מתוך דבריו של אחד מחסידי השיתוף האדוקים ביותר:

אתה פשוט נולד עם תחושה מסויימת, ואין פה לא גבורה ולא חכמה ולא זה. אתה נולדת כך שזה מעסיק אותך, וזה לא. זה מעניין אותך, וזה לא. כך אתה רוצה וכך אתה לא רוצה. [...] ומתוך כך בנינו את העסק הזה, כך חשבנו את הקיבוץ: רק אנשים שיחיו כפי שהם רוצים, לא יוותרו.

אני עושה כמה שרוצה (ורוצה את המקסימום), ולוקח כמה שרוצה (ורוצה את המינימום). בשבילי זה לא היה רעיון, אלה היו רגשות. רצונות פרטיים בהחלט. לא רציתי לפתור את שאלת היהודים או את שאלת הרכוש. רק את שאלותי.

אני אגואיסט. אני לא דואג לאחרים בעולם. אם אני עושה משהו קשה בשביל מישהו, אני עושה מפני שזה טוב לי ולא לו.

פרשת פנחס ממשיכה את ההתקדמות אל סגירת המעגל של סיפור יציאת מצרים. לאחר ארבעים שנות הנדודים, בני ישראל חזרו לחנות בערבות מואב שבעבר הירדן אל מול יריחו. כמו לאחר היציאה ממצרים, עושים מפקד כללי. משה כבר מקבל את ההנחיות למותו, ביחד עם התזכורת לכך שהוא לא יורשה להיכנס אל הארץ, בגלל החטא שלו ושל אהרון בפרשת מי המריבה. עם מותו של משה, ייתם לגווע דור-המדבר. במפקד המחודש, לא נמנה איש ממי שהיו בוגרים בעת היציאה ממצרים, פרט לשניים היחידים שהיו בשלים כבר אז לעלות אל ארץ ישראל: כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון. כל האחרים, החל מהאספסוף המתאווה לבשר, דרך הזונים אחרי בנות מואב, נדב ואביהוא שנלהבו מדי בהקרבת הקורבנות, קורח ועדתו הקוראים תגר על בלעדיות הכהנים, ועד משה ואהרון, שהחרישו בדם את קריאות התגר הללו, לא היו בשלים לקחת חלק בארץ המובטחת. להם לא תחולק נחלה בישראל, ומקום קבורתם במדבר לא יוודע.

שבת שלום.

שיר לשבת: