בהר - דין צדק חברתי

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ;

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ:  כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת - כִּי לִי, הָאָרֶץ:  כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ - וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר לָךְ - לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ; עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ - הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים - עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

דיני היובל הניתנים בפרשת השבוע הם לב ליבה של החקיקה הסוציאלית בתורת ישראל.

למעשה, בבסיסם של דינים אלה שלילה מן העיקר של רעיון הקניין הפרטי במובנו המודרני. רעיון זה מתבסס על התפיסה שאת הדברים שהם קניין ניתן למכור מאדם לאדם, להעביר תמורת כסף, ובמילים אחרות - להתייחס אליהם כאל סחורה.

דיני היובל שוללים את היחס הקנייני כלפי שלושת האלמנטים החשובים ביותר בכלכלה הקפיטליסטית של השוק החופשי: האדמה, שבאותה התקופה הייתה הבסיס הברור לכל ענף בכלכלה ואמצעי הייצור היחיד כמעט, והעבודה. האלמנט השלישי, הכסף, היה זניח ביותר בכלכלה שבה חלקו של הסחר והייצור למטרת סחר היה זניח. דיני הפרשה דואגים להשאיר אותו זניח.

דיני היובל שוללים את היחס אל האדמה כאל סחורה. את האדמה אין למכור. במקרה ובעל האדמה (כלומר מי שמחזיק בזכות השימוש בה, בזכות לעבודה עליה) אינו יכול או אינו מעוניין לעבד אותה, הוא יכול להעביר את זכות השימוש בה לידיו של אחר, אבל הוא לא יכול להעביר אותה לצמיתות. אקט ה"מכירה" הוא תמיד זמני, והמחיר נקבע על פי מספר היבולים הנותר עד לשנת היובל. מה שנמכר הוא לא האדמה עצמה, אלא היבולים שהיא צפויה להניב. בשנת היובל, יחזור אמצעי היצור הזה לבעליו המקוריים, והשליטה על אמצעי הייצור החברתיים תחולק מחדש. לעניין זה, ראוי לשים לב לאבחנה הדקה בדיני היובל. הם תקפים עבור אדמות חקלאיות ובתי כפר, אבל הם אינם תקפים עבור בתים בערים מוקפות חומה. המחוקק מודע לכך שבתים אלא אינם מהווים אמצעי ייצור.

גם את כוח העבודה אסור למכור לצמיתות. בני האדם (או לפחות בני ישראל, הסולידריות המקראית היא מוגבלת) אינם יכולים למכור את עבודתם ולהיות לעבדים. הם עובדים כשכירים לזמן מוגבל, אסור להעביד אותם בפרך, ובשנת היובל הם יוצאים לחופשי, וחוזרים לאדמותיהם החקלאיות, כלומר לבעלות על אמצעי הייצור.  

נקודה מעניינת לעניין ההבחנה בין אדם מישראל לבין גר ותושב: לפי הפסוק הפסוק "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ - וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ", נראה שגר ותושב הוא מעמד משפטי שגם אדם מישראל יכול להכנס לתוכו בתקופה שבו התרושש מנכסיו, ועד שהושבו לו במסגרת שנת היובל. יתכן והאבחנה אינה כה חדה, והמושג גר תושב הוא מעיד יותר על מעמד של מי שאין ברשותו אדמה משלו, ולא רק על אי-שייכות לעם ישראל.

הנקודה השלישית היא השימוש בכסף. כסף הוא תמיד מתווך בין סחורות או שירותים שונים. גם את הכסף ניתן להעביר לשימוש כמתווך בעסקה של אדם אחר, הזקוק לו כרגע, ואין לו כסף מזומן משלו. אך התורה אוסרת לגבות מחיר על העברה כזו, ולהפוך את הכסף לסחורה בפני עצמו. האיסור על הלוואה בריבית אינו מתיר סחר בכסף למטרות רווח, ומקשה על ניצולו של מי שנקלע למצוקה. מי שרוצה לסייע באמת, יכול להלוות לאדם אחר את הכסף הדרוש לו, אך ללא תמורה פרט להחזרת הסכום המקורי. משמעות המילה "תרבית" האסורה גם היא, היא "הצמדה למדד", מכיוון לא שגרתי. אם הלוות לחברך כוס סוכר, ובינתיים התייקר הסוכר, אין לדרוש ממנו להחזיר כוס סוכר מלאה, אלא את ערכה של כוס הסוכר שהלוות לו.

לסיכומו של עניין, את עבודת האדם אי-אפשר להפוך לסחורה מבלי לפרוק אותו מאנושיותו. אל האדמה אין להתייחס כאל סחורה, כי אי-אפשר לייצר אותה. הכסף, בהיותו לסחורה, הופך את דימוי המציאות לערך בפני עצמו -הגדרה קרובה מאוד לעבודת אלילים. בשנת 1944 כתב קרל פולניי:

כלכלת שוק חייבת להקיף את כל האלמנטים של הייצור כולל עבודה, אדמה וממון. (בכלכלת שוק, הממון גם הוא יסוד חיוני של החיים התעשיתיים והכללתו במכניזם של השוק היו לה, כפי שניראה, השלכות מוסדיות מרחיקות לכת). אולם עבודה ואדמה אינם אלא בני-אדם מהם מורכבת כל חברה, והסביבה הטבעית בה מתקיימת כל חברה. לכלול אותם (אדמה ועבודה) במכניזם של השוק, משמעו לשעבד את קיום החברה עצמה לחוקי השוק.

כמו המחוקק של ספר ויקרא, המתנגד לעבדות האדם לאדם, גם הרצל ואנשי תנועת העבודה הבינו היטב את עיקרון השעבוד הזה, ומכיוון ששאפו לבנות בארץ ישראל חברה של חירות, דאגו גם הם להגביל, בחזון ובניסיון מעשה, את הפיכת שלושת האלמנטים האלה לסחורה:

איגום הקרקע כרכוש ציבורי לא סחיר באמצעות הקרן הקיימת, הבטחת תנאי תעסוקה טובים עבור הפועלים השכירים ועידוד בעלות העובדים על אמצעי הייצור באמצעות ההסתדרות, המפעלים הקואופרטיביים וההתיישבות העובדת, והשליטה על שוק האשראי באמצעות התבססות על גיוס הון ציבורי בבנקים של התנועה הציונית ובבנק הפועלים, היו כולם צעדים בניסיון להגשים את עקרונותיה של חקיקת היובל, המכוונים לבנות בישראל חברה צודקת, שאינה נזקקת לצדקה.

ההצדקה לדיני היובל מגיעה, כפי שכבר התרגלנו, מיראת השם. לא לי לשפוט האם הויתור על יישום העקרונות הללו במדינת ישראל הוא חילול השם. אבל הוא בודאי ובודאי חילול הציונות.

לרגל בועת הנדל"ן (שמקורה בקיטוב ההכנסות ובאשראי זול, כלומר היא בועה בנקאית, שאם לא תטופל ברגולציה ממשלתית הציבור עוד ישלם את מחיר פיצוצה שגם אם יתמהמה בוא יבוא), נסיים בדבריו של הרצל עצמו, ברומן "תל אביב":

שנת היובל – ענה דוד –איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמישים לבעלם הראשון. אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה. אתה תראה, כי גם שטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא. ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור.

שבת שלום

שיר לשבת: