וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב - בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם."
"אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה, בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם."
עץ נופל ביער, האם נשמע קולו? מעשה הנעשה בסתר - האם הוא מאבד מערכו?
פרשת וארא, הכוללת את חלקן הראשון של מכות מצרים, עוסקת בין השאר במושג ה"נִראוּת".
לכאורה, יכול היה אלוהים לכוון את המאורעות כך שבני-ישראל יצאו ממצרים לבי שהם או המצרים ידעו שהוא אחראי לכך. אלוהים היהודי, אלוהים הפוסט-מקראי, המסתיר את פניו, כנראה היה עושה זאת כך. אבל אנחנו מלווים את צעדיו המוקדמים של אלוהים מקראי, אלוהים הנראה לאנשים (שבהמשך אף יציע למשה לראות את פניו), אלוהים העסוק בגיבוש דמותו הנגלית, אלוהים הבונה את תדמיתו.
הפרשה נפתחת בהצגה עצמית של אלוהים, הקורא לעצמו בשמו המפורש, שם בו לא התגלה בפני האבות. אלוהים מבקש ממשה להציג אותו בשמו זה בפני בני-ישראל, בהבטחה לגאול אותם ממצרים, וליצור איתם מערכת יחסים הדדית: אלוהים זקוק לעם. בני ישראל זקוקים לאלוהים. הם יהיו לו לעם, והוא יהיה להם לאלוהים. וכל זה בגלוי - בני ישראל, בהופכם לעם ישראל ידעו טוב מאוד מי הוא זה אשר הוציא אותם ממצרים, ומי הוא זה אשר מביא אותם אל הארץ ונותן להם את הארץ.
משה מציע לעם את ה"עסקה" הזאת, אך בני ישראל לא פנויים כלל לשמוע. רוחם קצרה ועבודתם קשה מכדי להתפנות לתוכניות גרנדיוזיות כאלה מפי אל מופשט שלא הכירו. הם עסוקים עד בלי די בעבודת הפרך שמטיל עליהם אל ממשי מאוד, פרעה מלך מצרים.
זאת אולי הסיבה שדורשת את הוצאת בני-ישראל ממצרים רק לאחר עימות חזיתי, שבו יוכח באותות ובמופתים ובשפטים גדולים, למי יש אל יותר גדול. הוצאתם של בני ישראל ממצרים בדרך נסתרת או בעורמת ההיסטוריה לא תיתן להם את הנקודה המשותפת שתאפשר ללכד אותם כעם. כדי להפוך לעם הם זקוקים לרעיון מאחד, רעיון מאחד חזק יותר ממנגנון השיעבוד של האל המצרי, פרעה שסמלו הוא התנין.
כדי להפוך לעם, הם זקוקים לאלוהים.
ולכן יוּקשה לב פרעה. לכן מופיע האות הראשון כתנינו של משה, הטורף את תניני החרטומים המצרים. לכן יוכה בראשונה היאור, עורק החיים והקיום של התרבות המצרית כולה. לכן יאלצו גם המצרים לחוות על בשרם מיהו האלוהים.
שבת שלום.
שיר לשבת (מוקדש לאלעד):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אין להגיב ללא חתימת שם אמיתי של הכותב. בבקשה לא לכתוב תגובות שאין בהן התייחסות לתוכן הרשומה. תודה