"וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.
...וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, אֲנָשִׁים; וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
... וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ... וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. "
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶלמֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם."
ניסיון להתהלך בפרשת לך לך, אזור דמדומים.
רגע לפני סיומה של פרשת נח, כבר הולך לו אברם מביתו וממולדתו, בכיוון ארץ כנען. הוא לא הולך מבית אביו, אלא עם בית אביו תרח. תרח, "משנה מקום משנה מזל", לוקח את בנו אברם עם אשתו העקרה, ואת לוט נכדו, יתומו של בנו הרן שכבר מת, ועוזב את אור כשדים בכיוון ארץ כנען. בדרך הם עוצרים בחרן.
רק לאחר מות אביו בחרן, כאשר הוא כבר מחוץ לביתו, למולדתו ולבית אביו, שומע אברם את קול אלוהים הקורא לו, ונכנס לארץ כנען. במשך הפרשה ממשיך אברם להתהלך ברחבי ארץ כנען ושכנותיה: יורד למצרים וחוזר, מחלק את הארץ בינו לבין לוט, יוצא לפשיטת חילוץ נועזת מצפון לדמשק ומתיישב באזור חברון. גם אם המתין לקול אלוהים לפני שהגיע לארץ, לא נראה שהוא ממתין לאישורו כדי לצאת ממנה. מדי פעם מדבר אליו אלוהים, מבטיח הבטחות, כורת בריתות. אברם לא תמיד מגיב. לפעמים הוא בונה מזבחות. לפעמים נופל על פניו. כשאלוהים מבטיח לו ששרה, בגיל תשעים ורגע לאחר שהחליף את שמה הקודם שרי, תלד לו ילד – הוא נופל על פניו וצוחק. "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ." הוא מבקש.
גם נורמות מוסר לא ברורות מרחפות באוויר הפרשה. אברם, המגלה נדיבות כאשר פורצים סכסוכי רועים בין אנשיו לבין אנשי לוט ונותן לו לבחור את חלקו בארץ, מתיר לאשתו לעשות כטוב בעיניה בשפחתה הגר, וזו מענה אותה ומבריחה אותה אל המדבר, כשהיא נושאת ברחמה את בנו הבכור העתיד להוולד.
כאשר יורד אברם למצרים מתוך רעב, הוא מציג את אשתו שרי כאחותו, ומאפשר לה להלקח אל ארמון פרעה בזכות יופיה. הוא מסביר לה, ולאור מנהגי האזור כפי שהם משתקפים בסיפורים אחרים, מאוד ייתכן שיש לו על מה להסתמך, שאם ידעו שהיא אשתו - יהרגו אותו וייקחו אותה. בתמורה לשרי, מקבל אברם רכוש רב מפרעה, איתו הוא גם חוזר ממצרים לאחר שפרעה מגלה את התרמית ומשלח אותם מארצו.
כאשר פוגש אותו מלך סדום לאחר שובו ממבצע החילוץ של לוט ומשפחתו מידי כדרלעומר, הוא מסרב באופן מופגן להנות מהשלל שנילווה לפעולה המוצלחת. מה מקור ההבדל הזה? מדוע מוכן אברהם להנות ממה שקיבל במרמה, ומסרב להנות ממה שלקח בצדק? האם מנקודת המבט של בעל הון בארץ ישראל יותר קל לוותר בצניעות מופגנת, מאשר מנקודת המבט של פליט רעב במצרים? האם שונה יחסו של אברם למלך זר בארץ זרה, מאשר למלך שכן בארץ כנען?
תהיה עולה אצלי בהקשר לסיפור הזה: כיצד הופך אדם פשוט לבעל הון? כיצד יכול עובד הגון לצבור את ההון הראשוני, שממנו הוא יכול להתחיל להפעיל אחרים ולהתפרנס מעבודתם? אברם, הפליט הרעב שירד למצרים, הופך בעקבות מעשה המרמה לבעל עדרים ובעל עבדים שמסוגל לגייס שלש מאות ושמונה עשר מהם למבצע צבאי משפחתי על מנת לשחרר את אחיו, גם הוא כנראה בעל רכוש לא מובטל.
האם כל מהלך של צבירת הון ראשוני הוא מהלך של השגתו, במעשה של מרמה, בלקיחה בכוח, בקשרי נישואין, בירושה, מידיו של אחר? מתי הופך ההון הראשוני הזה להון נטול ריח, שמקורו נשכח, והוא מעשיר בצדק וביושר את בעליו? מתי נשכח העוול שנגרם לשפחה שילדה לפני גבירתה בן בכור לראש המשפחה? כמה זמן חולף עד שהסיפור הראשוני הופך לסיפור אבות נשכח, שרוי בדמדומים?
שבת שלום
שיר לשבת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אין להגיב ללא חתימת שם אמיתי של הכותב. בבקשה לא לכתוב תגובות שאין בהן התייחסות לתוכן הרשומה. תודה