"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם."
"וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו."
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו."
חזרתי השבוע משירות מילואים, אחת מההזדמנויות שלי "לפגוש את החברה הישראלית". יש משהו מעניין מאוד במגוון האנושי הרחב הזה שמתכנס ביחד לכמה ימים בשנה, ומתפזר לאחר מכן כל אחד למסלול חייו. יש משהו מרשים ביכולת של המגוון הזה להתכנס לעבודה משותפת, ברוח טובה, מתוך חובה להלכה, ולמעשה בעיקר מרצון, ותוך התעלמות מכל הפערים הקלישאתיים של ימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/עדות וכו'. מי שמכיר את צה"ל של היום, יודע שאפילו בתחום היהודי/לא יהודי - הוא מסגרת מגוונת.
וכמובן יש את הזמן לדבר ולהכיר תוך כדי עבודה, "אז מאיפה אמרת שאתה?"
"קיבוץ משעול בנצרת עילית".
"מה זה?!?"
מסתבר שצורת החיים החריגה הזאת מעוררת לא מעט עניין. בד"כ גם סוג של הערכה. הרבה סקרנות לגבי ההתנהלות היומיומית. אחת התגובות הייתה "אבל זה לא יכול לעבוד".
מאיפה מגיעה תגובה כזאת? שלא במפתיע מבן קיבוץ "קטן ונאלח בשם אוּשה". הוא לא מצליח להבין איך אני מוכן "לגרש" בני קיבוץ שלא מעוניינים להצטרף לחברות, ולא ארצה לקבל אותם כדיירים, לצד הוריהם "האידיאלסטים".
האם בן הקיבוץ הזה, כמו כל הדור שגדל בקיבוץ בתהליכי פירוק, יכול להכיר את הקיבוץ כמשהו מעבר ליישוב ירוק דשאים שזכותם של כל בניו לגור בו ולעשות כרצונם ללא מחוייבות? האם מישהו עוד זוכר שייחודה של החברה הקיבוצית, שהביא ליצירת קהילות ירוקות דשאים ועשירות תרבות וחינוך הוא דווקא במחויבותה להגשמת חלום משותף, מחוייבות הקודמת למסגרות החיים האחרות, החברתיות והפיזיות?
בחברה הישראלית של היום אסור לחלום. היא מתירה לחלום כל עוד אפשר להתייחס לחלום כאל משובת נעורים לא מזיקה. היא מפחדת ממנו כשהוא מציב בפניה דרישות, כשהוא דורש ממנה להשיב על השאלה לאן היא הולכת.
"למה המתנחלים לא מתנחלים גם בנגב ובגליל?" שואל קצין אחד קצין אחר, במהלך נסיעת הטיולית במרחבי הר הנגב המיושבים בדלילות בשבטים בדואים.
"למה אתה לא מתיישב בנגב או בגליל?" עונה לו השני, המתגורר בגוש עציון.
ומשיב הראשון "מסלול החיים לקח אותי אחרת".
חלקים גדולים בחברה הישראלית מגבילים את החלומות שלהם לתחום שלא דורש מהם לשנות את "מסלול החיים". בכך נוצרת הבדלה בינם לבין המוכנים לנתב את מסלול חייהם בהתאם לחלום. כיצד נמנעים משנאת החיים אל בעלי החלומות?
"עוֹד אָמְרָה הִיא: עָמַדְתִּי כְּמוֹ צְרוּפָה
מִסִּיגָיו שֶׁל עַם שָׂב וּכְמוֹ חַיִץ בָּנִיתִי
בֵּין תְּחוּמִי לִתְחוּמוֹ. נִבְלְלָה הַשָּׂפָה
וְלִבוֹ לוֹ אוֹמֵר לְמַרְאַי: נָכְרִית הִיא.
וָאֶרְאֶה אֶת נִצְנוּץ שִׂנְאָתוֹ צוֹפָה
אֶל חַּיַּי הַבְּדֵלִים. חֲמָתוֹ רָאִיתִי,
עַל אֲשֶׁר, כְּאַחַת מִתְנַשְּׂאָה וְחוֹצְפָה,
מִמְּעִילִי, כִּבְיָכוֹל, רְבָבוֹ מָחִיתִי."
חצרו של קיבוץ, נתן אלתרמן
יוסף מביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביהם. הוא חולם על שליטה באחיו ובמשפחתו.
בעלי החלומות צריכים לבנות חיץ-לא-חיץ בינם לבין החברה שמסביב. רע הוא לוותר על החלום כדי לשמור על קשר עם החברה. רע הוא גם להקים את החיץ ולמחות את רבב דיבת החברה ממעיל החולמים, כדי לשמור את החלום בטהרתו.
כדי להמנע משנאת החולמים ולהפוך את החלום לרלוונטי, צריך להביא את דיבת האנשים בפניהם, להפוך את הדיבה לתוכחה, כמצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא."*, צריך לדבר עם האנשים על הבעיות החברתיות, כבעיות של כולנו, ולא כבעיות של החברה. ולכן צריך גם לראות את הבעיות החברתיות כבעיות אישיות. הרבב על מעיל החברה הוא רבב על מעיל החולם, גם אם ניקה אותו מסביבת חברתו הקרובה. פתרון החלום הוא לא השלטתו על החברה שמסביב "מלמעלה", אלא גיוסה של זו אל מעגל החולמים וההולכים בעקבות החלום.
שבת שלום
שיר לשבת:
*ויקרא, י"ט, י"ז
חלום וחיה את חלומך! ועל זה יש עוד ועוד לחשוב- מה פשר החלום, ומי פותר חלומות, מה החלום ומה שיברו.
השבמחקכמו שהחלום מניע את המציאות העתידית, כך המציאות פועלת לריסוק החלום- והמאבק בין שני המוקדים, מציאות וחלום- הוא החיים עצמם...
וכבר היה מי שאמר:
השבמחק"אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים. כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום."