"הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו.

חושבים אנחנו, כי בגַלותנו רעיונות חדשים בתנ"ך, הרי אנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"ך הגלוי הוא פירוש לתנ"ך הנעלם שבתוך נשמתנו."

אהרון דוד גורדון

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

וישלח - דרמה משפחתית


"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ."
"וַיֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ."
"וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, אֶל יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה."
"וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם."
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי  מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ."

סופה של פרשת ויצא ותחילתה של פרשת וישלח מספרות את סיפור הפרידה של יעקב מלבן דודו וחותנו, ופגישתו עם עשיו. כמה הכנות עורך יעקב לקראת הפגישה עם האח שאת בכורתו וברכתו גזל במרמה, האח שרצה להרגו כנקמה, ומפניו ברח.
יעקב מתקרב בפחד אל גבולות הארץ שאליה קרא לו אלוהיו לשוב. ליתר ביטחון הוא מחלק את מחנהו לשניים, כדי להבטיח שלפחות חלק ממשפחתו ורכושו ישרוד את הפגישה עם זעמו של עשו. לפחות חמש משלחות פיוס עמוסות צאן ובקר הוא שולח אליו לפניו.
והנה מגיעה הפגישה, והיא פגישה בין שני אחים. זעמו של עשו שכך ומשובות הנעורים נשכחו. עשיו רץ אל יעקב, נופל על צווארו, מנשק אותו, ושניהם בוכים. עשו משמחה על פגישת אחים רחוקים, ויעקב מהקלה, על שעוולותיו נשכחו. לעשו אין צורך במתנות הפיוס, "מה ששלך, שלך" הוא אומר ליעקב. כשארץ כנען לא יכולה לשאת אותו ואת יעקב מרוב המקנה שלהם, הוא לוקח את רכושו ואת משפחתו ועוזב לארץ אחרת.

ולעומת מחילת העוולות הזאת, מעשם של שמעון ולוי בשכם.
יעקב מחפש מקום להשתקע בו, וקונה שדה בסמוך לעיר. שכם, בן נשיא מפונק, רואה את דינה, ביתו של יעקב, ואונס אותה. מעשה נורא, אבל ספק אם חריג בסטנדרטים של אותם הימים. לאחר המעשה, מדבר שכם על לב הנערה, ומבקש מאביו להסדיר את נישואיהם. לא ידוע מה הייתה תגובתה של דינה, אבל שכם הוא היחיד שמדבר אליה בכל הסיפור. כל שאר הדרמה מתרחשת אך ורק בין גברים. אביו של שכם ניגש לסדר את ההדורים, ומציע ליעקב הצעה נדיבה - ממון רב כמוהר, והצעה לנישואים הדדיים, כלומר השתלבות כתושבים בעלי זכויות מלאות בשכם. בני יעקב עונים לו במרמה, כאשר הם מציבים את הדרישה לביצוע ברית מילה לכל גברי העיר כתנאי לנישואין. יש המפרשים שיעקב היה שותף למרמה, לפחות בשלב הראשון. יתכן והכוונה הייתה להציע הצעה שתתקל בסירוב.
אבל חמור נשיא שכם מקבל על עצמו ועל בני עירו את ההצעה. שמעון ולוי, אחיה של דינה, ממתינים שלושה ימים, ואז נכנסים לעיר, הורגים בה כל זכר, לוקחים את דינה ויוצאים, לא לפני שהם בוזזים אותה ושובים את הנשים והילדים. פעולת תגמול טוטלית שמשאירה אדמה חרוכה. אין ספק שמכאן ואילך ידע כל מי שזומם לעשות מעשה נבלה כזה, ש"כן לא יעשה".
אבל האם כך ראוי לעשות? האם כך חכם לעשות? יעקב לא פונה אל הטענה המוסרית, לא טוען כנגד הפגיעה בעיר שלמה כגמול על מעשה של אדם אחד. האם הוא יודע שטיעון כזה, של מוסר כוונה, לא יעמוד בפני זעמם של אחיה של הקרבן? הוא פונה אליהם בשם מוסר האחריות. תוצאות המעשה יעכרו ויבאישו את שמו, ויעמידו אותו ואת משפחתו בסכנה. במקום השתקעות בארץ, עלולה להפוך משפחתו של יעקב לבלתי רצויה בכל מקום שבו תדרוך. שמעון ולוי עדיין שקועים בזעמם. הם לא מוכנים לקבל שיקולים מתוך שיקול דעת וחשבון פוליטי. "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"?!? הם מטיחים כלפיו.
יעקב טועה. הוא אולי לא רצוי, אבל חיתתו נופלת על הערים השכנות. פעולת התגמול אכן מייצרת הרתעה. אבל למעשה כזה יש נשורת, יש השלכות עקיפות.
סמכותו של יעקב על בניו נשברת. ברגע שהוא מתיישב במקום חדש, בא ראובן בנו על בלהה, אחת מפלגשיו. יעקב שומע. כששמע מה עשה שכם לדינה, החריש עד שבוא בניו מן השדה. כששמע מה עשה ראובן לבלהה, הוא שומע ותו לו. אפילו לא נאמר שהחריש.
עוד מעט יעשו לו בניו מעשה נבלה כאשר ירמו אותו בדבר מות בנו יוסף. כשיבוא שוב הרעב על הארץ, לא ימצא מי מתושביה שיהיה מוכן לעזור לו. הוא יאלץ לשלוח את בניו למצרים לשבור שבר, ואחר ירד אחריהם ויעקר מארצו.

שבת שלום

שיר לשבת: 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אין להגיב ללא חתימת שם אמיתי של הכותב. בבקשה לא לכתוב תגובות שאין בהן התייחסות לתוכן הרשומה. תודה