"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ: כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי: לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה."
לקראת סופה של פרשת ויגש, מתגשם חלומו של פרעה בהתאם לתחזיתו של יוסף, וכך מתאפשר ליוסף להגשים גם את תוכניתו הכלכלית שאותה תכנן מאז שמונה לנהל את הממלכה. בשבע השנים הטובות התמלאו מחסני הממלכה ביבולי החומש - מס בשיעור חמישית מהיבול שהטיל פרעה בעצת יוסף. עכשיו, כשלפתחו ניצבות שבע שנות הרעב, יוסף ניצב בדיוק בעמדה שרצה, כאשר הוא שולט במלאי התבואות, ומוכן להשתמש בו על מנת לשרת את האינטרס של פרעה.
הלך רוח רך ולא ביקורתי אופף את זכרון הסיפור על יוסף "המשביר". הקריאה בסיפור כפשוטו מזעזעת - יוסף מנצל את העמדה שיצר על מנת להוביל מהפכה אגררית הפוכה במצרים ובארצות השכנות, בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש, והשאיפה למיקסום הרווח: ראשית הוא מוכר את התבואה במחיר גבוה, עד שכל הכסף אוזל מהארץ, פשוטו כמשמעו, מכיוון שכולו שולם לפרעה. כשתם הכסף, נאלצת האוכלוסיה הרעבה למכור את הצאן, הבקר והמקנה. כשגם זה עובר כולו כתשלום, נאלצים תושבי מצרים והארצות השכנות, שנותרו עם אדמתם וגופם בלבד, למכור את אדמתם ואת עצמם לפרעה. הם מתחננים שיקבל את חירותם תמורת לחם, ותמורת זרעים לעונה הבאה, כדי שהארץ לא תהפוך לשממה. ארץ מצרים לא הופכת לשממה, אבל היא הופכת לארץ משועבדת לפרעה, שמטיל עליה מס קבע של חמישית מהיבול.
התקרבות חזית המלחמה הגדולה למרכז ארץ ישראל, ביחד עם מכת ארבה, החריבו את החקלאות הארץ ישראלית באזור המרכז בשנים 1915-16, וגירוש תושבי תל אביב-יפו בפסח 1917 הביאו את היישוב היהודי בארץ אל משבר רעב. יוסף חיים ברנר, שכמורה בגימנסיה הרצליה גורש מתל אביב צפונה, התגורר בקבוצת גן שמואל, ותיאר בסיפורו הקצר "המוצא" את קליטת הפליטים בחדרה השכנה:
כעבור רגעים אחדים של שתיקה התחיל לספר ליושב-ראש על השיחה הטלפונית, שהיתה בינו ובין ראש ועד-ההגירה שבמקום המרכזי. בבית-הטלפון עמדו אופיצרים, ולא רצה הוא, הסגן, לפרש בפניהם, כמה נפוליונים עליו, על אותו הראש המרכזי, לשלוח להוצאות הבאים החדשים. והשכיל לומר: פי שנים מן הסכום ששלח שלשום, זאת אומרת: מאה וחמשים נפוליונים. והסכום כבר הגיע, על ידי שליח מיוחד.
– ובכן אפשר לקנות את הדוּרה [סוג דגן]? – שאל היושב ראש.
– מבקשים שלשים ותשע מג'ידיות הכלי!
– באמת? – קרא הראש – צריך לקנות. עכשיו אין משגיחים במחירים.
– כמדומה, שגם אצלו יש עוד איזו כלים של דוּרה למכירה?
והבית נמלא כרגע סוחרי תבואה וסרסורים. הסגן הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו וחפן משם זרמים, זרמים של נפוליוני-זהב. נשמע קולו של סרסור אחד מתבדח:
– אין דבר. המהגרים אינם חזירים – הם יאכלו גם דוּרה כזו...
– חֶציה עָפָר!
– מַלֶיש! [אין דבר]
זמני משבר ומחסור הם זמן הפריחה של הספסרים, המזניקים את המחירים, מנצלים וגוזלים את האוכלוסיה הנזקקת, ואין הבדל בין מחסור בחיטה, באורז או בנדל"ן. הסוחרים המוצלחים ביותר הם אלה המסוגלים ליצור מחסור יזום לאחר שאגרו את הסחורה, וכך למקסם את ריווחיהם.
ציפיה להתנהגות אחרת צריכה להשען על מערכת ערכית אחרית, שמכוונת למטרות אחרות, ומסוגלת להסתכל בראיה רחבה יותר מאשר התחרות החופשית והרווח הפרטי. מערכת ערכית כזו התקיימה בתנועת העבודה החלוצית, שהציבה לה כמטרה לבנות חברה חופשית בארץ ישראל, ומטרה זו איפשרה לה לבחור בדרך אחרת, כפי שמספר חבר קבוצת כנרת, בנציון ישראלי:
ערב אחד בשנת תרע"ו, עם התקרב עונת הקציר, ישבו על הגורן ליד ערימת קש שניים מחברינו. התחיל מאיר [רוטברג] , אשר קרא לשיחה זו: "הנה הרעב הולך ובא ומבקר את הפועלים. המצב מחמיר ויוסיף להחמיר, הנוכל לראות ולחשות?" - "מה תאמר לעשות?" - "יש לאסוף את כל תבואת המשקים, ויש להשיג כסף ולקנות ולרכז את התבואה מהגליל." ככה שח מאיר גם עם ברל כצנלסון ועם [שלמה] לביא.
עוד בטרם הושגו האמצעים ובטרם באו ההסכמה וההחלה מאת שאר המשקים: דגניה, מרחביה ותל עדשים, החליטה כנרת, ביוזמתו של מאיר, למסור את כל תבואתה ובמחירים לא גבוהים. המחיר נקבע לעשרים וחמישה פרנק הכלי (75 ק"ג). מחירי התבואה עלו אחרי זמן קצר לארבעים פרנק הכלי, ועד שישים הגיעו... סוד קיומו של המשק בשנות החירום היה במחירים הגבוהים של תבואת השנה... ואנו לגמרי לא השתמשנו בכל אלה.
למן ראשיתו של "המשביר" רבו הפונים אליו מחוגים שונים- הסתדרות המורים, מרכז בעלי המלאכה והסתדרות הפקידים.... מאיר [רוטברג] עשה ימים כלילות במשימה שנטל על עצמו כמרכז ראשון של ה"משביר". היה עובר ברגל מישוב לישוב בגליל מפיץ מניות, קונה חיטה אצל האיכרים במחיר נמוך ומוכר אותה קודם -כל למחוסרי עבודה ולרעבים, אשר שילמו בעדה טיפין- טיפין. מחסן כלי-העבודה של כנרת, שטחו 6 מטרים מרובעים, פונה לצרכי המפעל החדש, והחצר שוקקת חיים ותנועה.
כאמור, מסרנו ל"המשביר" את כל התבואה שעמדה למכירה. בשנה הראשונה, המכרעת, קיבלנו תמורתה תשלומים על פי רוב טיפין טיפין, כפי ש"הון" "המשביר" איפשר. והנה בסוף האביב תרע"ז כלתה תבואת "המשביר", ולא היה לו במה לספק את "פועלי הביצה" שעבדו עבודה ציבורית בסתימת הביצה בכנרת. במחסננו הייתה עוד שארית התבואה שהשארנו בשבילינו עד הגורן החדשה. העמדנו את השארית הזאת לרשות "המשביר" והיא כלתה מהר, ואכלנו 3-4 שבועות דייסות של קטניות, על פי רוב של פולים חדשים.
עם קציר השעורה - דשנו וטחנו שעורה חדשה ואכלנו כשבועיים לחם שעורים עד החיטה החדשה.
ברל כצנלסון, גם הוא חבר כנרת באותם הימים, הוא זה שנתן למפעל את השם "המשביר", ובניגוד לסיפור המקראי של יוסף, היה "המשביר" מפעל וביטוי ממשי לנכונותם ומחויבותם של קבוצות העובדים היחפנים ובלויי-הבגדים של העליה השניה להתגייס במלוא כוחם ויכולתם לבניית יישוב עברי בארץ ישראל, ומתוך קח לקחת אחריות על החברה כולה. גם בהמשך דרכו היה קואופרטיב "המשביר המרכזי" כלי ארגוני שסייע בשיווק תוצרת וברכישה, כשלנגד עיניו לא עומד דווקא הרווח, אלא פיתוח היישוב בארץ.
"ביום שבו אינטרסי-רווחים יהפכו להיות עיקר עבודתנו, בו ביום תמות תנועתנו ולא יהיה בכוחו של אדם להעירה לתחיה", הזהיר ד"ר ארתור רופין, חבר ועד הצירים, בקונגרס הציוני הט"ו בבאזל, 1927.
לעיתים קרובות מדי נראה ששכחנו את האמת הפשוטה הזו.
שבת שלום
שיר לשבת:
יפה וצודק, ומותר לתת ביקורת חריפה זו על יוסף ששימש את אדונו פרעה בניגוד לצדק הטבעי והחברתי. חוכמתו לא מנקה אותו ממתכנן העוולה הזו. והאסוציאציה ל"המשביר" במקומה גם היא. ויפה ביותר המצגת שברקע השיר....
השבמחקישר כוח
מיכאלי