וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן; וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה. וַיִּסְעוּ מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים - וַיַּחֲנוּ שָׁם. וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם; וַיַּחֲנוּ עַל יַם-סוּף. וַיִּסְעוּ מִיַּם-סוּף; וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר-סִין. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר-סִין; וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה. וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה; וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ. וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ; וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם; וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן, עַל יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה. וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן: מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב. יג וַיְצַו מֹשֶׁה, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה. שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה: לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ - קֵדְמָה מִזְרָחָה.
פרשת מסעי מסכמת את תחנות המסע של בני ישראל ממצרים ועד סף ארץ ישראל, מסמנת את גבולות השטח אותו הם אמורים לנחול, ומציבה קריטריונים לדיני הנפשות, גאולת הדם וערי המקלט שצריך להנהיג בארץ ישראל.
נתחיל מעניין הגבול:
הפרשה נותנת רשימת נקודות מפורטת למדי, אך לצערנו חלקן לא מזוהות בימינו, או שזיהויין אינו ודאי. בכל זאת, מספיקה הרשימה לתת תמונה כללית: אם מתחילים מדרום ים המלח ונעים עם כיוון השעון, הגבול כולל את כיכר הירדן (אזור המושבים עין תמר ונאות הכיכר), וסביר להניח שגם את צפי הירדנית, ואולי גם האזור שמדרום עד עין חצבה. משם עולה הגבול מערבה (יתכן שלפי אפיק נחל צין) דרך אזור מעלה עקרבים אל החלק העליון של נחל צין, ומדרום למכתש הגדול עד אזור קדש ברנע ועצמונה, מעט ממערב לגבול הבינלאומי של ימינו באזור ניצנה. משם מתעקל הגבול צפונה עם ואדי אל עריש (הוא נחל מצרים האכזב, בשונה מנהר מצרים האיתן, הוא הנילוס, אולי בשלוחתו המזרחית שהתייבשה), עד הים. פתחת רפיח, מרחב ההגנה לפי תוכנית אלון, ראויה הייתה כנראה שתשאר בידינו גם בהתאם להגדרה של פרשת השבוע.
הגבול המערבי הוא כמובן חוף הים התיכון. האזור הפחות ברור הוא הגבול הצפוני, מכיוון שהֹר ההר המצויין כנקודה הקרובה לחוף אינו מזוהה. לבוא, היא לבוא חמת, נמצאת בקו פרשת המים של בקעת הלבנון בין מקורות הליטני למקורות העאסי (נהר ארנת), מצפון לבעל בק. בהתאם לנטיה לסמן את הגבול לאורך נחלים ונהרות, יתכן שהכוונה היא שגבול הצפון הולך לאורך הליטני (בדומה לבקשת הציונים לועידת השלום בתום מלה"ע 1, שדרשו לקבוע את הגבול ממטולה מערבה לאורך הליטני, כדי להשתמש במימיו לפיתוח הגליל), אפשרות אחרת תלך מלבוא חמת מערבה, ותכלול בתוכה את רוב לבנון. על פניו, אני נוטה לחשוב שהגבול על הליטני הוא האפשרות הסבירה יותר. צדדה היא צדד, כפר סורי שנמצא ממזרח ללבוא, מעבר לרכס הרי עבר הלבנון ועל גבול המדבר הסורי. משם הולך הגבול ככל הנראה דרום-מערבה, לא כולל את דמשק, עד שמגיע בנקודה כלשהיא אל ים הכנרת. משם הוא זורם לאורך הגבול המזרחי על נהר הירדן, ומשאיר מחוץ לתחומי ארץ כנען את שבטי גד, ראובן וחצי המנשה, וגם את דגניה ושאר הקיבוצים שהתיישבו על האדמות שרכשו הציונים ממזרח לירדן. לפי פרופ' יוחנן אהרוני גבולות אלה תואמים את גבולות פרובינצית כנען של האימפריה המצרית במאה ה 13 לפנה"ס. דבר זה יכול לתת רמז מעניין להקשר פוליטי שהיה להתיישבות יוצאי מצרים בארץ כנען.
לעניין המסע, ואולי בעיקר החניה במסע:
ראשית מספר בתים משירו של נתן אלתרמן "ליל חניה" (חלקם לא זכו להשתלב בגרסא המולחנת):
פני עיר-נבנית בחשכתה והבהוביה,
בעיסוקה האץ חופץ מתג אל תג.
ליל חניה. פני נפחיה ואופיה
ועגלוניה של חברה בטרם גג.
פני הכוכב הקם והמרחב העג.
...
מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע,
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל,
בחירותם של מסעות וחירומם
בו הכלים והחוקות בעירומם.
...
בו חישופה הפתאומי והפרוע
של הבדידות בין הרבים והזרים.
בו הרעות ידי אדם בַּצַּר בְּרָאוּהָ,
להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים,
בהשרף גשרי שכירות ומיסחרים.
ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע,
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים,
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.
המסע הוא זמן ביניים, (בסוציולוגית קוראים לזה לימינליוּת, ובסוציולוגית עברית סיפִּיוּת), אין לו מקום קבוע ואין לו חוקים קבועים. הוא מצב שמשתנה כל הזמן. הוא אחת החוויות היחידות שמתנהלות בהתאם לתנאי המציאות יותר מאשר הן מעצבות אותה. זמני הנסיעה ומיקומי התחנות נקבעים לפי מקורות מים ואוכל, שעות אור וחושך, אילוצים גיאוגרפיים ומגבלות הכוח של הנוסעים. במקרים רבים המסע גם מהווה גורם משווה בין הנוסעים. הוא מעמיד אותם בפני אילוצים שווים, ומאפשר להם להשוות את עצמם אחד לשני בתנאים שווים. קשיי המסע מייצרים סולידריות ושותפות בין הנוסעים, ואם הנסיעה או ההליכה עצמה היא התמודדות אישית בעיקר, הרי החניות הן זמן שיחה ועיבוד קבוצתי של החוויות. עם ישראל מגיע לארץ ישראל רק לאחר שעבר סדנת גיבוש בשטח במשך 40 שנים של נסיעה וחניה, במקום שכבר אינו ארץ מצרים, אבל הוא עדיין לא ארץ ישראל. בחוויה שהיא כבר לא עבדות, אבל עדיין לא חירות, על הדף החלק של מדבריות סיני והנגב.
חציית הירדן תהיה אקט הסיום של המציאות הזו, וכניסה אל מציאות אחרת. מעבר מהריק של המדבר ונדודי רועי הצאן, אל הארץ הזרועה והנטועה, אל ההצמדות החקלאית אל אדמת הנחלה. מי שמעוניינים להמשיך את מרעה הצאן ישארו בעבר הירדן. בארץ ישראל נכנסים למציאות שבונה בתים במקום סוכות, שמקבעת עיסוקים, מקומות וקשרים חברתיים.
חווית מסע הנדודים היא חוויה שראויה לזיכרון, גם במובן הסמלי של חג הסוכות, וגם במובן הממשי - היציאה מן השגרה אל מסעות בטבע. אחרי השחרור מהצבא צעדתי עם מספר שותפים (ובעיקר שותפות) ממרומי החרמון ועד החוף הדרומי של אילת. פרט לתחושת הרגליים של ארץ במידת אדם, שנופיה מתחלפים ומשתנים בכל יום הליכה, הייתה במסע זה חווית חופש מפעמת, כאשר האילוצים המלאכותיים של החברה האנושית המודרנית נותרים מאחור, ונותרות רק מגבלות האדם: הקושי בהתמצאות בחושך, היכולת לסחוב מזון ומים, החמצן בריאות, מתח השרירים והיבלות ברגליים.
תם ונשלם וחסל סידור ספר במדבר, על כל פסוקיו ופרשותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם ספר דברים, וכך עם התורה כולה.
שבת שלום.
שיר לשבת:
