"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ - הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט."
"וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם: אַל נָא, אֲדֹנָי... וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה - פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה... וַיֹּאמֶר אֵלָיו - הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה: לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ."
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ, וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר - אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת."
מידות החסד והדין הולכות ומהפכות את פרשת וירא, ומתחלפות בה בערבוביה.
הכנסת האורחים של אברהם, אל מול מנהגי הלינץ' של אנשי סדום. לוט, המגן על אורחיו בחרוף נפש, אבל מציע להקריב את בנותיו במקומם, ונקמת הגורל הטרגית שמביאות עליו בנותיו. אברהם, הכועס על דרישת שרה לגרש את בנו הבכור, אבל נענה לדרישת אלוהים להקריב את בנו השני, ובשני המקרים משנה את דעתו בעקבות התערבות משמים.
אבל לא רק אלוהים ומלאכיו מתערבים וגוזרים את דינם של בני האדם, אלא שבני האדם מתערבים בדינו של אלוהים. אברהם אינו סתם "ירא אלוהים". הוא לא רק ירא מאלוהים. הוא גם ירא לאלוהים. אברהם הוא אדם מאמין באמת - הוא מאמין באלוהים כמו שאנחנו מאמינים באדם. הוא מאמין שאלוהים יכול להיות טוב כפי שאברהם מאמין שאלוהים צריך להיות, כמו שאנחנו מאמינים שהאדם מסוגל להיות טוב יותר ממה שאנחנו פוגשים אותו ביום-יום. האמונה הזו מאפשרת לנו להציב ציפיות. והציפיות האלה מאפשרות לנו להתאכזב כאשר הן נכזבות, ולהציב את הדרישה להיות טוב יותר. וכך אברהם מאמין באלוהים שופט כל הארץ. וכאשר אלוהים מודיע לו את העונש שגזר על סדום וערי הכיכר, מטיח בו אברהם: "איזה מן משפט זה? חָלִלָה לְּךָ! לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע? וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע? זה הצדק שלך? הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!?"
אבל אולי הדרישה הזו מעט גדולה מדי? דורשת מדי? מאמינה מדי? אברהם ממשיך בתיקון בשלבים - ומתמקח עם אלוהים, מציע לו פיתרון שהוא יכול לעמוד בו: "אולי תוותר אם תמצא 50 צדיקים? ואם יחסרו חמישה, על חמישה תחריב?"
והנה, לאחר שאברהם מצליח להציב את הדרישה על עשרה צדיקים בלבד, מחלץ אלוהים את לוט, כדי שלא יספה צדיק עם רשע. לוט, על הדרך, עוד מצליח להביא את אלוהים לחוס על אחת מערי הכיכר בטיעון שהוא מעדיף לברוח לשם ולא להרים.
ואם אברהם ולוט מתעקשים על ההבחנה בין צדיק ורשע, בא אבימלך מלך גרר ומתעקש על "כָּל הָאָרֶץ". אלוהים נגלה אליו בחלום, ופותח את השיחה באמירה הידידותית "הִנְּךָ מֵת", על שלקח לאשה את שרה, שאברהם שוב הציג כאחותו. "מה אתה קופץ?" עונה לו אבימלך. "דבר ראשון, לא נגעתי בה. דבר שני, שניהם הציגו את עצמם כאח ואחות. פעלתי בתום לב ובניקיון כפיים." צדק הוא מוסר אוניברסאלי, ואת אותן אמות המידה של צדק שאלוהים מפעיל בסופו של דבר כלפי אברהם ולוט, דורש אבימלך להחיל על כולם:
"אֲדֹנָי! הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?
ובחריגה מתקופת המקרא ומהטקסט המקראי, היישר אל תקופת סיום המקרא (כפי במתוארת במסכת גיטין, נ"ו, ב'), אומר אספסיאנוס לר' יוחנן בן זכאי הנמלט מבריוני ירושלים הנצורה: "אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה - לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?
שתק ר' יוחנן.
קרא עליו רב יוסף - ויש אומרים ר' עקיבא - היה צריך לומר לו: נוטלין צבת ומסלקין את הדרקון והורגין אותו ואת החבית מניחין"
ואנחנו ממשיכים לעמוד בכל רגע מול הדרישה לעשות משפט על פני כל הארץ, ולהבחין בין צדיק ורשע.
שבת שלום
כאן זה מאפשר כתיבה, אך האם אתה מקבל סימן שהתקבלה תגובה? דברים נכוחים על אברהם, שמבחינתו אלוהיו זו הסמכות הפנימית איתה הוא מתמודד בתוך אישיותו, ולאו דוקא ישות חיצונית...
השבמחק