חיי שרה - הבחירה באישה והבחירה בארץ

"כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה... וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה."

אברהם, העולה הראשון, ואולי כמו כל עולה ומהגר אחריו, לעולם לא יגיע הביתה. לעולם ובכל רגע בארצו החדשה, לא יפסיק הזמזום החרישי ברקע, צרימה של זרות, זיוף קל שלעולם לא מאפשר הרמוניה בבית החדש. המעבר לארץ חדשה הוא לעולם התחלה שאין לה סוף. פרשת חיי שרה, שרוב עלילתה מתרחשת בארם נהריים, מספרת את סיפור הבחירה הסופית בארץ ישראל.

הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ

כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?

זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת

בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב

המשוררת רחל בשירה הנפלא מבכה את עצב הנוף בארצה, הורתה שבה בחרה, אל מול זכרונה של האם החורגת, הזרה, שבה נולדה וגדלה. וגם אברהם, עוד לא יהודי אבל כבר נודד, מתקשה להרגיש בבית בארץ שעדיין אינה ארץ-ישראל. הוא מרגיש זר בין הכנענים יושבי הארץ, ולא רוצה להשיא את בנו לאחת מבנותיהם, ולכן הוא שולח את עבדו לחפש אשה לבנו בארצו, במולדתו שאותה עזב.

אבל חיפוש האישה הוא פתח, הזדמנות להתחרט. החיים האישיים מזמנים ליהודי הארץ-ישראלי את הפיתויים לצאת, לחפש אישה, לחפש פרנסה, ללמוד, לחפש חיים נוחים יותר. לפי משרד הקליטה - מספר מדהים של כ 700,000 ישראלים לשעבר עזבו את ישראל וחיים בחוץ לארץ.

אברהם בוחר לקבע את חייו בארץ ישראל, לא בגלל מה שיש בה בימיו, אלא בגלל ההבטחה שהיא טומנת בחובה, בגלל היותה ארץ ההבטחה. בארץ ישראל לבדה טמונה ההבטחה, שהיום רלוונטית לא פחות (ואולי יותר) מבימי אברהם, הבטחת האפשרות להפוך להיות מולדת לעם היהודי. הבחירה בחיים בארץ-ישראל היא הבחירה במפעל החיים של הפיכתה האקטיבית לארץ מולדת. כפי שכותב אהרון דוד גורדון:

 

די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצי-ישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו. בארץ ישראל אין אנו זורעים לרוח, ואיננו יוצרים לריק, להבל ולבהלה.

בבחירה להפוך את ארץ ישראל לארץ מולדת יש מימד הרואי, אבל בצורתה הממשית היא תמיד מגולמת בהחלטות היומיום האישיות שבחיים: מה ללמוד, במה לעבוד, איפה לגור, באיזו שפה לדבר. אחד הצעדים העיקריים בבחירה של אברהם הוא אישי ופרטי מאין כמוהו - הבחירה לקבור את אשתו במקומו החדש. ההכרעות המוסריות הקשות ביותר לאדם השואף להגשים את האידיאלים שלו הן ההכרעות הנוגעות לעתיד ילדיו. הבחירה לגור בעיירת פיתוח כדי ליצור שותפות עם תושביה היא צעד אחד. ההכרעה לשלוח את הילדים שלך למערכת החינוך הציבורית המקומית, ולשחק בגן ציבורי זרוע זכוכיות, למרות זמינותן של אפשרויות פרטיות אחרות - היא כבר סיפור אחר לגמרי. ההכרעה להטיל על ילדיך את תוצאות הבחירה שלך היא אולי המחויבות האולטימטיבית.   

אברהם מפגין בפרשה הקודמת את נכונותו להקריב את חיי ילדו על מזבח אמונתו באלוהים. בפרשה זו הוא מכריע בהנחיות לעבדו את כיוון חייו של בנו - "רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה". יצחק, יליד הארץ, לא יעזוב את מולדתו. לא תהיה לו ארץ אחרת, מולדת חורגת להתגעגע אליה. 

לרבים רבים הבאים אלינו... או הילודים כאן – עדיין לא הפך החוף הזה בית. תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו.

ברל כצנלסון

שבת שלום

שיר לשבת:

וירא - שופט כל הארץ

"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ - הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט."

"וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם:  אַל נָא, אֲדֹנָי... וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה - פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה... וַיֹּאמֶר אֵלָיו - הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה:  לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ."

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר  לָקַחְתָּ, וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר - אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת."

מידות החסד והדין הולכות ומהפכות את פרשת וירא, ומתחלפות בה בערבוביה.

הכנסת האורחים של אברהם, אל מול מנהגי הלינץ' של אנשי סדום. לוט, המגן על אורחיו בחרוף נפש, אבל מציע להקריב את בנותיו במקומם, ונקמת הגורל הטרגית שמביאות עליו בנותיו. אברהם, הכועס על דרישת שרה לגרש את בנו הבכור, אבל נענה לדרישת אלוהים להקריב את בנו השני, ובשני המקרים משנה את דעתו בעקבות התערבות משמים.

אבל לא רק אלוהים ומלאכיו מתערבים וגוזרים את דינם של בני האדם, אלא שבני האדם מתערבים בדינו של אלוהים. אברהם אינו סתם "ירא אלוהים". הוא לא רק ירא מאלוהים. הוא גם ירא לאלוהים. אברהם הוא אדם מאמין באמת - הוא מאמין באלוהים כמו שאנחנו מאמינים באדם. הוא מאמין שאלוהים יכול להיות טוב כפי שאברהם מאמין שאלוהים צריך להיות, כמו שאנחנו מאמינים שהאדם מסוגל להיות טוב יותר ממה שאנחנו פוגשים אותו ביום-יום. האמונה הזו מאפשרת לנו להציב ציפיות. והציפיות האלה מאפשרות לנו להתאכזב כאשר הן נכזבות, ולהציב את הדרישה להיות טוב יותר. וכך אברהם מאמין באלוהים שופט כל הארץ. וכאשר אלוהים מודיע לו את העונש שגזר על סדום וערי הכיכר, מטיח בו אברהם: "איזה מן משפט זה? חָלִלָה לְּךָ! לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע? וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע? זה הצדק שלך? הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!?"

אבל אולי הדרישה הזו מעט גדולה מדי? דורשת מדי? מאמינה מדי? אברהם ממשיך בתיקון בשלבים - ומתמקח עם אלוהים, מציע לו פיתרון שהוא יכול לעמוד בו: "אולי תוותר אם תמצא 50 צדיקים? ואם יחסרו חמישה, על חמישה תחריב?"

והנה, לאחר שאברהם מצליח להציב את הדרישה על עשרה צדיקים בלבד, מחלץ אלוהים את לוט, כדי שלא יספה צדיק עם רשע. לוט, על הדרך, עוד מצליח להביא את אלוהים לחוס על אחת מערי הכיכר בטיעון שהוא מעדיף לברוח לשם ולא להרים.

ואם אברהם ולוט מתעקשים על ההבחנה בין צדיק ורשע, בא אבימלך מלך גרר ומתעקש על "כָּל הָאָרֶץ".  אלוהים נגלה אליו בחלום, ופותח את השיחה באמירה הידידותית "הִנְּךָ מֵת", על שלקח לאשה את שרה, שאברהם שוב הציג כאחותו. "מה אתה קופץ?" עונה לו אבימלך. "דבר ראשון, לא נגעתי בה. דבר שני, שניהם הציגו את עצמם כאח ואחות. פעלתי בתום לב ובניקיון כפיים." צדק הוא מוסר אוניברסאלי, ואת אותן אמות המידה של צדק שאלוהים מפעיל בסופו של דבר כלפי אברהם ולוט, דורש אבימלך להחיל על כולם:

"אֲדֹנָי! הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?

ובחריגה מתקופת המקרא ומהטקסט המקראי, היישר אל תקופת סיום המקרא (כפי במתוארת במסכת גיטין, נ"ו, ב'), אומר אספסיאנוס לר' יוחנן בן זכאי הנמלט מבריוני ירושלים הנצורה: "אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה - לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?

שתק ר' יוחנן.

קרא עליו רב יוסף - ויש אומרים ר' עקיבא - היה צריך לומר לו: נוטלין צבת ומסלקין את הדרקון והורגין אותו ואת החבית מניחין"

ואנחנו ממשיכים לעמוד בכל רגע מול הדרישה לעשות משפט על פני כל הארץ, ולהבחין בין צדיק ורשע.

שבת שלום

לך לך – ההצבר המתקרא ראשוני

"וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

...וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, אֲנָשִׁים; וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

... וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ... וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. "

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם:  תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶלמֶלֶךְ סְדֹם:  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם."

ניסיון להתהלך בפרשת לך לך, אזור דמדומים.

רגע לפני סיומה של פרשת נח, כבר הולך לו אברם מביתו וממולדתו, בכיוון ארץ כנען. הוא לא הולך מבית אביו, אלא עם בית אביו תרח. תרח, "משנה מקום משנה מזל", לוקח את בנו אברם עם אשתו העקרה, ואת לוט נכדו, יתומו של בנו הרן שכבר מת, ועוזב את אור כשדים בכיוון ארץ כנען. בדרך הם עוצרים בחרן.

רק לאחר מות אביו בחרן, כאשר הוא כבר מחוץ לביתו, למולדתו ולבית אביו, שומע אברם את קול אלוהים הקורא לו, ונכנס לארץ כנען. במשך הפרשה ממשיך אברם להתהלך ברחבי ארץ כנען ושכנותיה: יורד למצרים וחוזר, מחלק את הארץ בינו לבין לוט, יוצא לפשיטת חילוץ נועזת מצפון לדמשק ומתיישב באזור חברון. גם אם המתין לקול אלוהים לפני שהגיע לארץ, לא נראה שהוא ממתין לאישורו כדי לצאת ממנה. מדי פעם מדבר אליו אלוהים, מבטיח הבטחות, כורת בריתות. אברם לא תמיד מגיב. לפעמים הוא בונה מזבחות. לפעמים נופל על פניו. כשאלוהים מבטיח לו ששרה, בגיל תשעים ורגע לאחר שהחליף את שמה הקודם שרי, תלד לו ילד – הוא נופל על פניו וצוחק. "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ." הוא מבקש.

גם נורמות מוסר לא ברורות מרחפות באוויר הפרשה. אברם, המגלה נדיבות כאשר פורצים סכסוכי רועים בין אנשיו לבין אנשי לוט ונותן לו לבחור את חלקו בארץ, מתיר לאשתו לעשות כטוב בעיניה בשפחתה הגר, וזו מענה אותה ומבריחה אותה אל המדבר, כשהיא נושאת ברחמה את בנו הבכור העתיד להוולד.

כאשר יורד אברם למצרים מתוך רעב, הוא מציג את אשתו שרי כאחותו, ומאפשר לה להלקח אל ארמון פרעה בזכות יופיה. הוא מסביר לה, ולאור מנהגי האזור כפי שהם משתקפים בסיפורים אחרים, מאוד ייתכן שיש לו על מה להסתמך, שאם ידעו שהיא אשתו - יהרגו אותו וייקחו אותה. בתמורה לשרי, מקבל אברם רכוש רב מפרעה, איתו הוא גם חוזר ממצרים לאחר שפרעה מגלה את התרמית ומשלח אותם מארצו.

כאשר פוגש אותו מלך סדום לאחר שובו ממבצע החילוץ של לוט ומשפחתו מידי כדרלעומר, הוא מסרב באופן מופגן להנות מהשלל שנילווה לפעולה המוצלחת. מה מקור ההבדל הזה? מדוע מוכן אברהם להנות ממה שקיבל במרמה, ומסרב להנות ממה שלקח בצדק? האם מנקודת המבט של בעל הון בארץ ישראל יותר קל לוותר בצניעות מופגנת, מאשר מנקודת המבט של פליט רעב במצרים?  האם שונה יחסו של אברם למלך זר בארץ זרה, מאשר למלך שכן בארץ כנען?

תהיה עולה אצלי בהקשר לסיפור הזה: כיצד הופך אדם פשוט לבעל הון? כיצד יכול עובד הגון לצבור את ההון הראשוני, שממנו הוא יכול להתחיל להפעיל אחרים ולהתפרנס מעבודתם? אברם, הפליט הרעב שירד למצרים, הופך בעקבות מעשה המרמה לבעל עדרים ובעל עבדים שמסוגל לגייס שלש מאות ושמונה עשר מהם למבצע צבאי משפחתי על מנת לשחרר את אחיו, גם הוא כנראה בעל רכוש לא מובטל.

האם כל מהלך של צבירת הון ראשוני הוא מהלך של השגתו, במעשה של מרמה, בלקיחה בכוח, בקשרי נישואין, בירושה, מידיו של אחר? מתי הופך ההון הראשוני הזה להון נטול ריח, שמקורו נשכח, והוא מעשיר בצדק וביושר את בעליו? מתי נשכח העוול שנגרם לשפחה שילדה לפני גבירתה בן בכור לראש המשפחה? כמה זמן חולף עד שהסיפור הראשוני הופך לסיפור אבות נשכח, שרוי בדמדומים? 

שבת שלום

שיר לשבת:

נֹח - אדם השני

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

בראשית, ה', כ"ד*

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו:  אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו - אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

איש צדיק היה נח, תמים בדורותיו, שבהם רבתה רעת האדם, וכל יצר מחשבת ליבו של האדם רק רע כל היום. אלוהים רואה זאת ומתעצב על ליבו. נח נהג להתהלך את אלוהים, כמו אבי סבו חנוך - היחיד מאבותיו שלא מת, כי לקח אותו אלוהים. האם היה נח שותף לעצבו של אלוהים? בכל סיפור חייו של נח, לא מוזכרות רגשות. אולי רק כאשר קילל את בנו כנען...

אלוהים ברא את אדם בצלמו ובדמותו, וציווה עליו להרבות את עצמו, ולמלא את הארץ בצלם אלוהים. והאדם הרבה רעה, ותמלא הארץ חמס. עשרה דורות בלבד לאחר הבריאה, ואלוהים מחליט לתקן את מעשיו לא בבריאה חדשה, אלא על פי יכולותיו של מהנדס - מתוך החומר הקיים. נח ונוסעי תיבתו הם פרה-היסטוריים. בדומה למפץ הגדול - כל החיים בעולם מקורם בהתפשטות מתוך נקודה אחת בזמן ובמקום, אותה תיבת עץ, ששום דבר שלא נכנס לתוכה לא שרד כדי להשפיע על ההיסטוריה שמתחילה ממנה. מתוך החומר הקיים, אלוהים בוחר בנוסעי התיבה כדי לחדש את הניסיון להרבות את צלמו בעולם.

 כאשר יוצא נח מהתיבה, מתחיל אלוהים את הניסיון מחדש, אבל מעדכן את התנאים. בבראשית מורה אלוהים לאדם הראשון לרדות בעולם החי, אבל גם מציב אותו במעמד שוויוני עם שאר בעלי-החיים - לכולם מותר לאכול את העשבים, העצים והירקות של עולם הצומח. האם שינוי התנאים בעקבות כשלון הניסוי מעיד על כך שהם היו בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה?

בכל מקרה - בברכתו של אלוהים לנח, אדם השני, הוא מכניס מספר שינויים, שמעמיקים את ההבדלה בין האדם לטבע שנוצרה עם הגירוש מגן העדן.

אלוהים מורה לנח ולצאצאיו להטיל מורא וחת על עולם החי, ומתיר להם לאכול הכל,כלומר גם בעלי-חיים (כולל רמשים, ובקריאה דקדקנית, אולי בעצם רק רמשים ולא בשר), חוץ מאשר את הדם. את האדם, לעומת זאת - אסור לאכול. מותר להפוך לבשרי, אבל לא לקניבל. יש גבול.

יש גבול, אבל אין כבר שוויון. גם אם לאדם מותר לאכול בעלי-חיים, לבעלי החיים אסור לאכול את האדם. הגבול עובר מעכשיו לא בין בעלי-חיים (כולל האדם) לעולם הצומח, אלא בין האדם לבעלי-החיים והצומח. בין האדם לטבע.

גם כללי השיפוט משתנים. כאשר קין הורג את הבל, אלוהים הוא זה שמעניש אותו בגירוש ונידוי חברתי, אבל אוסר על בני האדם לנקום בו את נקמת המת. אלוהים של פרשת בראשית איננו נוקם ונוטר. אולי הוא עוד מאמין בתיקון ושיקום. אבל נראה שבני האדם לא עומדים ברף המוסרי הגבוה הזה. למך, אביו של נח, מצהיר בריש גלי - "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי". בברכה לנח מעביר אלוהים את סמכויות הענישה אל בני האדם -  "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". את צלם אלוהים שבמשפט אפשר לדרוש לשני כיוונים: הכיוון המקובל קובע, ששופך דמו של אדם יענש בידי אדם מכיוון שפגע בצלם אלוהים. כיוון אפשרי אחר, משמעותו היא שהאדם צריך לבצע את תהליך השיפוט והענישה לפי צלם אלוהים שבו. האם בצלם האלוהים שהעניש את קין?

לאורך כל הפרשה מציית נח בשתיקה לכל מצוותיו של אלוהים. מה הרגיש הצדיק כאשר יצא מתיבת הפליטים שלו שהטלטלה על מימי המבול שהחריב את העולם? האם נשאר תמים? בכל מקרה, ספק אם המשיך להתהלך את אלוהים כמו סבא רבא חנוך. נח חי עוד 350 שנים לאחר המבול. כמו איש האדמה שהיה, חזר ונטע גם אחרי השיטפון שהחריב את העולם שבו התהלך תמים את אלוהים, אלוהים שבחר בו להנצל מהמבול, אבל לא לקח אותו אליו. "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת".

שבת שלום

---

*מראי המקום - לפסוקים שאינם מן הפרשה. 

שיר לשבת: