"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם."
בראשית התהלך האדם בין עצי הגן. הוא היה חלק בלתי נפרד מהטבע. הוא לא ידע להבחין בין טוב ורע, ולא הבין את המוות. את טעמם של שני עצים אלה אסר עליו אלוהים, כדי שיוכל להמשיך להתהלך בגן העדן. לאורך תקופה שאורכה לא ידוע לנו התהלך האדם בגן בדומה לקוף ביער, ללא מוסר וללא תרבות. טבוע בטבע ללא הבדלה.
יום אחד אכל האדם מפרי עץ הדעת טוב ורע ונפקחו עיניו. נוצרה אצלו הכרה מודעת, הנפרדת מהחיים, המאפשרת לו לראות את עצמו בנבדל מהטבע, ולהפעיל שיקול דעת מוסרי - להבחין בין טוב לרע. הוא מסתכל על עצמו בעירומו, ופתאום הוא מתבייש. יכולת זו הייתה שמורה עד אז, אם נאמין לנחש - לאלוהים לבדו. אולי בנקודה זו בא לידי גילוי אמיתי לראשונה צלם האלוהים שבאדם.
לאחר שהשיג את ההכרה הזאת, הוא מגורש מגן העדן. זה אינו עונש חיצוני על חטא - גן העדן עצמו הוא המצב הטבעי נטול ההכרה. גילוי ההכרה הוא מות חיי גן העדן, החיים כחלק בלתי מובחן מהטבע.
עם ההכרה ויכולת השיפוט המוסרית, הולך האדם ויוצר חֶברה, יוצר תרבות. ככל שהוא משכלל את היצירה הזו, כך הוא הולך ומתנתק מהחיים בטבע. הפעולה למילוי צרכיו, שהייתה עצם חייו בגן העדן, הופכת להיות עבורו נטל חיצוני. קללה. במקום ללקט את מזונו ממה שנותן לו הטבע, הוא הופך לחקלאי, ומגדל אותו בזעת אפיו. הפחד מפני החידלון הטמון במוות, מטריד ללא הרף את תודעתו. הוא מביט על עצמו מן הצד, ומחפש טעם לחיים אלה של עבודה שבסופם חידלון.
כשלמדנו את הסיפור בבית הספר, הנחתי בלי להתעמק הרבה בדבר, שפרי עץ החיים היה מעניק לאדם חיי נצח. שאולי הטעות הייתה רק שלא אכל קודם מעץ החיים, לפני שאכל מעץ הדעת. אצל אהרון דוד גורדון מצאתי רעיון שחידש לי. גורדון מצביע על התהום שנפערה בעקבות ההתפתחות הניכרת של ההכרה המודעת, פרי עץ הדעת, לבין החיים הבלתי אמצעיים, המחוברים לטבע, החיים שמחוץ לתחום ההכרה, שעבורם הוא יוצר את המילה "חוויה". גורדון קורא לנו לאכול מפרי עץ החיים. להעשיר את החוויה שלנו. לתת לכל מחשבה בהכרה ביטוי בחיים הממשיים, הבלתי-אמצעיים. לתפוש את עצמנו שוב, עם כל ההישגים שהביאה לנו ההכרה, כחלק מהטבע העולמי.
מחשבה שאינה מוצאת ביטוי בחיים או לפחות שואפת למצוא ביטוי בחיים היא מחשבה תלושה, עקרה ועקורה, מחשבה שגורשה מגן העדן. אם נלמד לאכול גם מעץ החיים, למצוא למחשבות ביטוי חי בחיים - נזכה לחיי עולם בצלם אלוהים.
שבוע טוב
שיר לשבת:
שבוע טוב
שיר לשבת:
צעדנו, אלוהים ואני, היה זה בשעת דמדומים מאוחרת,בשמיים ענן צייר פס אופקי אחרון. ואט נפרד מהאודם שפשט בו.
השבמחקצעדנו, רק אלוהים ואני. בלי קדושים, דת, תפילה או דרך. חצינו את הגן העתיק, הגן יבש לפני שנים רבות, חלק מגזעיו נגדמו והשאר נראים כמו רוחות רפאים השומרות על אלמותו.
צעדנו בפסיעות כה קטנות שאף רעשן היה גדול מהם. "אם יגלה האדם את סוד ייתכנות העולם", שאלתי וקולי קטֵן, "האם תגרום לו להעלם?". כנראה ששאלתי הרגיזה אותו, בשמיים נשמע רעם הולך ונרעם מעצמו. אלוהים התכנס בשתיקה, שתיקה שאילמה גם את קולי שלי.
המשכנו לצעוד בשתיקה הזו, הדלקתי סיגריה והפרחתי עננה,
הוצאתי אחת נוספת בשבילו, לא ידעתי אם להציע או לא, אלוהים פתח את פיו ונראה כמו רצה לומר דבר מה ומיד התחרט, הוא לקח את הסיגריה, הצית אותה בידיו האלוהיות ונשף ענן.
כך, בין עצי הפרי, עמדנו ועישנו, אלוהים ואני. אלוהים הצביע על פאת השדה שגבלה בשדרת התפוחים, הצביע ופיתל אצבעו, נחש עלה מתוך העשב, זינקתי כמוּקש אל אחד העצים היבשים, אלוהים ובעלי החיים צחקו צייצו, פעו, המו וגעו (במבט מטה מעץ התפוחים היבש, נראה העשב, ממנו בא הנחש, כשמיכה טובה ומגינה).
מהעץ היבש נפל תפוח והתגלגל
אל הנחש...