וארא - למען יראו וידעו

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב - בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם."

"אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה, בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם."

עץ נופל ביער, האם נשמע קולו? מעשה הנעשה בסתר - האם הוא מאבד מערכו?

פרשת וארא, הכוללת את חלקן הראשון של מכות מצרים, עוסקת בין השאר במושג ה"נִראוּת".

לכאורה, יכול היה אלוהים לכוון את המאורעות כך שבני-ישראל יצאו ממצרים לבי שהם או המצרים ידעו שהוא אחראי לכך. אלוהים היהודי, אלוהים הפוסט-מקראי, המסתיר את פניו, כנראה היה עושה זאת כך. אבל אנחנו מלווים את צעדיו המוקדמים של אלוהים מקראי, אלוהים הנראה לאנשים (שבהמשך אף יציע למשה לראות את פניו), אלוהים העסוק בגיבוש דמותו הנגלית, אלוהים הבונה את תדמיתו.

הפרשה נפתחת בהצגה עצמית של אלוהים, הקורא לעצמו בשמו המפורש, שם בו לא התגלה בפני האבות. אלוהים מבקש ממשה להציג אותו בשמו זה בפני בני-ישראל, בהבטחה לגאול אותם ממצרים, וליצור איתם מערכת יחסים הדדית: אלוהים זקוק לעם. בני ישראל זקוקים לאלוהים. הם יהיו לו לעם, והוא יהיה להם לאלוהים. וכל זה בגלוי - בני ישראל, בהופכם לעם ישראל ידעו טוב מאוד מי הוא זה אשר הוציא אותם ממצרים, ומי הוא זה אשר מביא אותם אל הארץ ונותן להם את הארץ.

משה מציע לעם את ה"עסקה" הזאת, אך בני ישראל לא פנויים כלל לשמוע. רוחם קצרה ועבודתם קשה מכדי להתפנות לתוכניות גרנדיוזיות כאלה מפי אל מופשט שלא הכירו. הם עסוקים עד בלי די בעבודת הפרך שמטיל עליהם אל ממשי מאוד, פרעה מלך מצרים.

זאת אולי הסיבה שדורשת את הוצאת בני-ישראל ממצרים רק לאחר עימות חזיתי, שבו יוכח באותות ובמופתים ובשפטים גדולים, למי יש אל יותר גדול. הוצאתם של בני ישראל ממצרים בדרך נסתרת או בעורמת ההיסטוריה לא תיתן להם את הנקודה המשותפת שתאפשר ללכד אותם כעם. כדי להפוך לעם הם זקוקים לרעיון מאחד, רעיון מאחד חזק יותר ממנגנון השיעבוד של האל המצרי, פרעה שסמלו הוא התנין.

כדי להפוך לעם, הם זקוקים לאלוהים.

ולכן יוּקשה לב פרעה. לכן מופיע האות הראשון כתנינו של משה, הטורף את תניני החרטומים המצרים. לכן יוכה בראשונה היאור, עורק החיים והקיום של התרבות המצרית כולה. לכן יאלצו גם המצרים לחוות על בשרם מיהו האלוהים.

שבת שלום.

שיר לשבת (מוקדש לאלעד):     

שמות - עיניים לראות את המראה

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ - הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר."

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי."

"וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

"וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם."

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. וְעַתָּה לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר."

פרשת שמות נעה על המתח שבין ראיה ויראה, ומתחילה לצייר את דמותו של משה, המנהיג הראשון של עם ישראל.

משה, כמו לא מעט מנהיגים בעולם המודרני, לא גדל בתוך העם שאותו ינהיג. הוא גדל בסביבת מנהיגות, בחצר המלך של פרעה. אבל זה לא מספיק כדי להבטיח את צמיחתו להנהגה. כבד פה וכבד לשון, משה הוא לא מנהיג "טבעי". כנראה שבימינו הוא לא היה "עובר מסך". אבל יש לו תכונה חשובה אחרת הנדרשת למנהיג אמיתי. הוא רואה.

משה יוצא מהארמון אל אחיו, ורואה בסבלותם. כיצד יודע מי שגדל מינקות בארמון פרעה שהעברים הם אחיו? אולי זאת בחירה - לא לחפש את הקשר בחצר המלוכה, אלא לצאת אל העבדים המדוכאים, הבלתי נראים, ולראות בהם אחים. משה רואה, באופן אקטיבי, את המצרי מכה את העברי. הוא פונה כה וכה ורואה שאין איש. האם הכוונה היא שאכן אין איש מסביב, או שאין "איש" שיראה את העוול ויגיב? אולי משה פועל כמאמר הלל: "ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש".  

ביום השני יוצא משה, והנה שוב לפניו שני אנשים ניצים. התערבותו של משה נתקלת באחד מהנשקים היעילים ביותר שיכולים להיות מופנים כלפי הנהגה - ההתרסה "מי שמך?" התרסה זו מכניסה במשה יראה. מסתבר שאכן היה מי שראה את התערבותו ביום האתמול.

משה בורח אל ארץ מדיין, וכאשר הוא רועה את צאן חותנו, נראה אליו מלאך אלוהים בליבת-אש. גם כאן, משה רואה, באופן אקטיבי, את הסנה הבוער, ומחליט לגשת ולראות את המראה הזה. כאשר רואה אלוהים שמשה בוחר לסור ולראות, מדבר אל משה איזה קול פנימי, אותו הוא מזהה כאלוהים, ששמותיו משתנים שוב ושוב. כמו שהזכרתי כבר, משה אינו דמות המנהיג ה"טבעי". הוא נרתע מהקול הדובר אליו, הוא מסתיר את פניו, מכיוון שהוא ירא להביט אל הקול הזה. אבל הקול אומר, "רָאֹה רָאִיתִי" את מצוקת העם אשר במצרים, ואת צעקתו שמעתי, כי את מכאוביו ידעתי. והסבל הזה, שנקלט בחושים ובתודעה, מעורר חזון של גאולה, של שחרור, שגם הוא יכולת נדרשת ממי שמתיימר להנהיג.  

הדרישה הפנימית הזו לעשות מעשה ולהוביל נתקלת אצל משה בצד השני של התרסת "מי שמך?" - הספק הפנימי של תמיהת "מי אנוכי"? חוסר הביטחון של מי שרואה את גדולת המעשה הנדרש ממנו, ואינו שוגה בהערכת יתר את עצמו ואת יכולותיו. ישנם אנשים שמייחסים חשיבות כה רבה לעצמם, עד שנראה להם טבעי שיפעלו בקנה מידה גדול שכזה. המנהיגים הראויים צריכים להתגבר על הספק הזה.

משה, לא רק שאינו מנהיג טבעי, חסרות לו תכונות "נדרשות". הוא כבד פה וכבד לשון, דיבורו אינו רהוט. אין לו "כריזמה". וכאן עונה לו הקול הפנימי, בטענה שהוא מחליף סיבה ומסובב. לא התכונות החיצוניות הן שנותנות לאדם את יכולת ההנהגה, אלא להפך, הקריאה הפנימית היא שנותנת לאדם את הכלים לייצר אמירה וקריאה, ולהתוות דרך, ובלעדיה גם אדם רהוט וכריזמטי משול לאילם, חרש או עיוור. עבור מי שנשמע לקול הפנימי, הקול הפנימי הולך עם פיו, ומורה לו את אשר יש לדבר.

שבת שלום.

שיר לשבת:

ויחי - גלות מצרים

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶתבְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת זַרְעֶךָ. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה."

"וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי - קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי:  אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה."

"וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לו כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּם. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא. וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו."

"וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם."

פרשת ויחי סוגרת את ספר בראשית ואת סיפורי האבות.

אהבתי לראות את התיאור האנושי של פרידת יעקב ויוסף הנוטים למות. יוסף מביא לפני אביו את בניו על מנת שיברך אותם, ויעקב מתרגש לראות את נכדיו, מבן שבמהלך רוב שנותיו כבר חשב אותו למת. התיאור של יוסף המוציא את בניו מבין ברכיו לגשת אל אביו מצייר את התמונה מהצד השני, הביישנות של שני ילדים קטנים, הפוגשים בפעם הראשונה סב זקן שאותו לא הכירו, ומסתתרים מאחורי רגליו של אבא.

קווי דימיון ושוני קושרים את המעמד הזה אל מעמד הברכה של יצחק לבניו עשיו ויעקב. האב הזקן עיניו כבדו מזוקן, ושני נכדים, בכור וצעיר, ניגשים לקבל את הברכה. והנה היפוך המעמד, במקום רבקה המנסה להטעות את יצחק, יוסף מנסה לסייע לאביו ולהציב לימינו את הבכור, אבל דווקא יעקב, שיודע דבר או שניים בענייני ברכות, מעדיף להצליב את ידיו ולברך בימינו את הצעיר ולא את הבכור. גם בעיניו הכבדות, הוא יודע שאפרים יבורך יותר ממנשה.

לאחר שמסיים יעקב לברך את בניו, הוא מצווה אותם לקבור אותו עם אבותיו במערכת המכפלה. במקום שבו נקברו אבותיו, במקום שבו קבר את אשתו לאה. יעקב, שיצא לגלות בלא הרבה חשק, כדי לראות את יוסף בטרם ימות, זוכר את כאב קבורתה של רחל, אשתו האהובה, על אם הדרך בסמוך לבית לחם אפרתה. מצרים אינה מקומו, ואין הוא רוצה להשאר בה. הוא מצווה על בניו להשיב אותו לאחר מותו אל אדמת אבותיו, ואל קברי אבותיו.  

לאחר מותו, יוצאים בניו ובני משפחותיהם, ועמם משלחת של כל נכבדי מצרים, לקבור את יעקב במערת המכפלה. שנות הרעב כבר חלפו. כל בני ישראל שבים לארץ כנען, שיכולה להפוך להיות לארץ ישראל. רק רכושם הגדול, שבו זכו בעקבות העושק שעשק יוסף את המצרים בשנות הרעב נותר במצרים. אבל בניו של ישראל בוחרים בסיר הבשר במצרים על פני המולדת בארץ ישראל. מי שירדו לשבור שבר, כבר אינם מעוניינים לוותר על הצלחתם הכלכלית בגולה. הם בוחרים ברכוש על פני העליה לארץ, וגוזרים על עם ישראל גלות ראשונה - גלות מצרים. גלות מבחירה.

יוסף חי במצרים, ושוב מתואר באנושיות רבה, כיצד הוא זוכה לראות נכדים משני בניו, נכדים הנולדים "על ברכיו". העובדה שיוסף חי "רק" מאה ועשר שנים וציון העובדה שראה בחייו נכדים, מעלים ספקות לגבי מניין שנות החיים של אבותינו. לפני מותו, מצווה יוסף את אחיו להעלות את עצמותיו ממצרים, אבל לא מיד לאחר מותו, אלא כאשר יצאו הם בעצמם ממצרים. לאחר מותו, הוא נחנט כראוי לפקיד המצרי הבכיר שהיה, וגופתו נשמרת בארון. דבריו אל אחיו: "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", מעידים אולי שגם כאשר היציאה לגלות היא מבחירה, קשה מאוד לעשות את הבחירה לחזור ממנה. רק כאשר יפקוד אותם אלוהים, יצאו בני ישראל ממצרים, וגם אז, יצאו ממצרים אחד מחמישה, או אחד מחמישים, ויש האומרים אחד מחמש מאות, ויש האומרים שאף פחות.

דברי יוסף על תום הגלות מרצון, מהדהדים את דבריו של הנביא ירמיהו על הגולים המגורשים בכפיה לבבל: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ, וְשָׁמָּה יִהְיוּ - עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, נְאֻם יְהוָה, וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה."*

תם ונשלם וחסל סידור ספר בראשית, על כל פסוקיו ופרשותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם הספרים הבאים.

שבת שלום

שיר לשבת:

---

* ירמיהו, כ"ז, י"ב

ויגש - לשבור שבר בשעת משבר

"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס  כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה."

לקראת סופה של פרשת ויגש, מתגשם חלומו של פרעה בהתאם לתחזיתו של יוסף, וכך מתאפשר ליוסף להגשים גם את תוכניתו הכלכלית שאותה תכנן מאז שמונה לנהל את הממלכה. בשבע השנים הטובות התמלאו מחסני הממלכה ביבולי החומש - מס בשיעור חמישית מהיבול שהטיל פרעה בעצת יוסף. עכשיו, כשלפתחו ניצבות שבע שנות הרעב, יוסף ניצב בדיוק בעמדה שרצה, כאשר הוא שולט במלאי התבואות, ומוכן להשתמש בו על מנת לשרת את האינטרס של פרעה.

הלך רוח רך ולא ביקורתי אופף את זכרון הסיפור על יוסף "המשביר". הקריאה בסיפור כפשוטו מזעזעת - יוסף מנצל את העמדה שיצר על מנת להוביל מהפכה אגררית הפוכה במצרים ובארצות השכנות, בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש, והשאיפה למיקסום הרווח: ראשית הוא מוכר את התבואה במחיר גבוה, עד שכל הכסף אוזל מהארץ, פשוטו כמשמעו, מכיוון שכולו שולם לפרעה. כשתם הכסף, נאלצת האוכלוסיה הרעבה למכור את הצאן, הבקר והמקנה. כשגם זה עובר כולו כתשלום, נאלצים תושבי מצרים והארצות השכנות, שנותרו עם אדמתם וגופם בלבד, למכור את אדמתם ואת עצמם לפרעה. הם מתחננים שיקבל את חירותם תמורת לחם, ותמורת זרעים לעונה הבאה, כדי שהארץ לא תהפוך לשממה. ארץ מצרים לא הופכת לשממה, אבל היא הופכת לארץ משועבדת לפרעה, שמטיל עליה מס קבע של חמישית מהיבול.

התקרבות חזית המלחמה הגדולה למרכז ארץ ישראל, ביחד עם מכת ארבה, החריבו את החקלאות הארץ ישראלית באזור המרכז בשנים 1915-16, וגירוש תושבי תל אביב-יפו בפסח 1917 הביאו את היישוב היהודי בארץ אל משבר רעב. יוסף חיים ברנר, שכמורה בגימנסיה הרצליה גורש מתל אביב צפונה, התגורר בקבוצת גן שמואל, ותיאר בסיפורו הקצר "המוצא" את קליטת הפליטים בחדרה השכנה:

כעבור רגעים אחדים של שתיקה התחיל לספר ליושב-ראש על השיחה הטלפונית, שהיתה בינו ובין ראש ועד-ההגירה שבמקום המרכזי.  בבית-הטלפון עמדו אופיצרים, ולא רצה הוא, הסגן, לפרש בפניהם, כמה נפוליונים עליו, על אותו הראש המרכזי, לשלוח להוצאות הבאים החדשים.  והשכיל לומר: פי שנים מן הסכום ששלח שלשום, זאת אומרת: מאה וחמשים נפוליונים.  והסכום כבר הגיע, על ידי שליח מיוחד.

– ובכן אפשר לקנות את הדוּרה [סוג דגן]? – שאל היושב ראש.

– מבקשים שלשים ותשע מג'ידיות הכלי!

– באמת? – קרא הראש – צריך לקנות.  עכשיו אין משגיחים במחירים.

– כמדומה, שגם אצלו יש עוד איזו כלים של דוּרה למכירה?

והבית נמלא כרגע סוחרי תבואה וסרסורים.  הסגן הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו וחפן משם זרמים, זרמים של נפוליוני-זהב.  נשמע קולו של סרסור אחד מתבדח:

– אין דבר.  המהגרים אינם חזירים – הם יאכלו גם דוּרה כזו...

– חֶציה עָפָר!

– מַלֶיש! [אין דבר]

זמני משבר ומחסור הם זמן הפריחה של הספסרים, המזניקים את המחירים, מנצלים וגוזלים את האוכלוסיה הנזקקת, ואין הבדל בין מחסור בחיטה, באורז או בנדל"ן. הסוחרים המוצלחים ביותר הם אלה המסוגלים ליצור מחסור יזום לאחר שאגרו את הסחורה, וכך למקסם את ריווחיהם.

ציפיה להתנהגות אחרת צריכה להשען על מערכת ערכית אחרית, שמכוונת למטרות אחרות, ומסוגלת להסתכל בראיה רחבה יותר מאשר התחרות החופשית והרווח הפרטי. מערכת ערכית כזו התקיימה בתנועת העבודה החלוצית, שהציבה לה כמטרה לבנות חברה חופשית בארץ ישראל, ומטרה זו איפשרה לה לבחור בדרך אחרת, כפי שמספר חבר קבוצת כנרת, בנציון ישראלי:

ערב אחד בשנת תרע"ו, עם התקרב עונת הקציר, ישבו על הגורן ליד ערימת קש שניים מחברינו. התחיל מאיר [רוטברג] , אשר קרא לשיחה זו: "הנה הרעב הולך ובא ומבקר את הפועלים. המצב מחמיר ויוסיף להחמיר, הנוכל לראות ולחשות?" - "מה תאמר לעשות?" - "יש לאסוף את כל תבואת המשקים, ויש להשיג כסף ולקנות ולרכז את התבואה מהגליל." ככה שח מאיר גם עם ברל כצנלסון ועם [שלמה] לביא.

עוד בטרם הושגו האמצעים ובטרם באו ההסכמה וההחלה מאת שאר המשקים: דגניה, מרחביה ותל עדשים, החליטה כנרת, ביוזמתו של מאיר, למסור את כל תבואתה ובמחירים לא גבוהים. המחיר נקבע לעשרים וחמישה פרנק הכלי (75 ק"ג). מחירי התבואה עלו אחרי זמן קצר לארבעים פרנק הכלי, ועד שישים הגיעו... סוד קיומו של המשק בשנות החירום היה במחירים הגבוהים של תבואת השנה... ואנו לגמרי לא השתמשנו בכל אלה.

למן ראשיתו של "המשביר" רבו הפונים אליו מחוגים שונים- הסתדרות המורים, מרכז בעלי המלאכה והסתדרות הפקידים.... מאיר [רוטברג] עשה ימים כלילות במשימה שנטל על עצמו כמרכז ראשון של ה"משביר". היה עובר ברגל מישוב לישוב בגליל מפיץ מניות, קונה חיטה אצל האיכרים במחיר נמוך ומוכר אותה קודם -כל למחוסרי עבודה ולרעבים, אשר שילמו בעדה טיפין- טיפין. מחסן כלי-העבודה של כנרת, שטחו 6 מטרים מרובעים, פונה לצרכי המפעל החדש, והחצר שוקקת חיים ותנועה.

כאמור, מסרנו ל"המשביר" את כל התבואה שעמדה למכירה. בשנה הראשונה, המכרעת, קיבלנו תמורתה תשלומים על פי רוב טיפין טיפין, כפי ש"הון" "המשביר" איפשר. והנה בסוף האביב תרע"ז כלתה תבואת "המשביר", ולא היה לו במה לספק את "פועלי הביצה" שעבדו עבודה ציבורית בסתימת הביצה בכנרת. במחסננו הייתה עוד שארית התבואה שהשארנו בשבילינו עד הגורן החדשה. העמדנו את השארית הזאת לרשות "המשביר" והיא כלתה מהר, ואכלנו 3-4 שבועות דייסות של קטניות, על פי רוב של פולים חדשים.

עם קציר השעורה - דשנו וטחנו שעורה חדשה ואכלנו כשבועיים לחם שעורים עד החיטה החדשה.

ברל כצנלסון, גם הוא חבר כנרת באותם הימים, הוא זה שנתן למפעל את השם "המשביר", ובניגוד לסיפור המקראי של יוסף, היה "המשביר" מפעל וביטוי ממשי לנכונותם ומחויבותם של קבוצות העובדים היחפנים ובלויי-הבגדים של העליה השניה להתגייס במלוא כוחם ויכולתם לבניית יישוב עברי בארץ ישראל, ומתוך קח לקחת אחריות על החברה כולה. גם בהמשך דרכו היה קואופרטיב "המשביר המרכזי" כלי ארגוני שסייע בשיווק תוצרת וברכישה, כשלנגד עיניו לא עומד דווקא הרווח, אלא פיתוח היישוב בארץ. 

"ביום שבו אינטרסי-רווחים יהפכו להיות עיקר עבודתנו, בו ביום תמות תנועתנו ולא יהיה בכוחו של אדם להעירה לתחיה", הזהיר ד"ר ארתור רופין, חבר ועד הצירים, בקונגרס הציוני הט"ו בבאזל, 1927.

לעיתים קרובות מדי נראה ששכחנו את האמת הפשוטה הזו.

שבת שלום

שיר לשבת:

מקץ - התקדמות מטאורית

"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים... וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ... וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ"

"וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, בְּיַד יוֹסֵף, אֵת כָּל הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר"

"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.... וְיוֹסֵף, בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם"

לאחר שנמכר יוסף לאורחת ישמעאלים והורד מצרימה, מתגלה שחלומותיו לא היו חלומות שווא. נראה שאכן היה לאחיו במה לקנא. יוסף מתגלה כאדם פיקח, בעל "מגע זהב". בכל מקום שאליו הוא מגיע, הוא ממהר לרכוש את אמון אדוניו, ומהר מאוד מקבל לידיו את ניהול העניינים. כך בבית שר המשקים שקנה אותו כעבד, כך בבית הסוהר, אליו הושלך, וכך בארמון המלך, אליו הגיע כפותר חלומות, אך גם כאסיר מורשע באונס. ליוסף יש כישורים המאפשרים לו לדלג מעל משוכות הבירוקרטיה ולנפץ כל תקרת זכוכית. תוך זמן קצר הוא מקבל לידיו את ניהול ענייני ממלכת מצרים, המעצמה האזורית האדירה, והוא בסך הכל בן שלושים.

אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בתהליך ההתבגרות הייתה התובנה, אותה אני עדיין מדחיק במידה רבה של הצלחה, ששחקני הכדורגל הגדולים בעולם הולכים והופכים להיות צעירים ממני. איך אפשר להתמודד עם העובדה שמגן נבחרת גרמניה שמשחק עכשיו במונדיאל נולד בהפרש של ארבעה ימים ממך, ואפילו לא גדול ממך פיזית? איך אפשר להתמודד עם העובדה שהכוכב של הקבוצה צעיר ממך בחמש או שש שנים? ואני לא מזכיר בכלל את סכומי הכסף שהם הספיקו להשתכר בגילם המופלג...

השתחררתי מהצבא לפני קצת יותר מחמש שנים. בעוד כשנה יסיים את לימודיו מחזור של רופאים בגילי! איך אדם שחי בתודעה של היותו צעיר מתמודד עם האפשרות שיפגוש רופא צעיר ממנו?

העולם המודרני נדרש ליצור סטנדרטיזציה של ידע, הכשרה ומסלולי קידום. אחת התוצאות הפרדוקסליות, היא שבמידה שאדם מקודם בדרגה בהתאם להצלחתו, סופו שיגיע ויעצר לא בתפקיד אותו הוא עושה בצורה הטובה ביותר, אלא דווקא בתפקיד הראשון בו הוא נכשל. תוצאה אחרת היא יצירת מסלולים בעלי קצב קבוע, גם לאנשים שמסוגלים "לדלג" על שלבים בזכות כישורים ייחודיים. כמובן שבדרך עלולים ללכת לאיבוד אנשים שמחזיקים בכישורים אך חסרים את ההסמכות הרשמיות.

נתקלתי איפשהו בטענה, שרוב המדענים החוקרים מפרסמים את תגליותיהם החשובות ביותר לפני גיל 25.

קרל מרקס פרסם את המניפסט הקומוניסטי בגיל 33.

אלברט אינשטיין פרסם את תורת היחסות הפרטית בגיל 26, ואת תורת היחסות הכללית בגיל 36. כשהיה בן 42 זכה בפרס נובל עבור אחד ממחקריו מגיל 26.

צ'ארלס דארווין יצא למסע באוניה "ביגל" בגיל 23, וכששב לאחר חמש שנים, החל לפתח את תורת האבולוציה, אותה לא העז לפרסם, ועסק באיסוף עובדות והוכחות לתיאוריה במשך 22 השנים הבאות. אז, מתוך חשש שיוקדם בפרסום ע"י מדען אחר, הזדרז להוציא את ההוכחה ה"חלקית" לתיאוריה שלו - "מוצא המינים".

נילס בוהר, מגדולי הפיזיקאים של המאה ה-20 ושוער נבחרת דנמרק בכדורגל, זכה בגיל 37 בפרס נובל, עבור מחקר שביצע בגיל 28.

ארנסט רתרפורד, אבי הפיזיקה הגרעינית ושחקן נבחרת הראגבי של ניו-זילנד, ערך את מחקריו החשובים כשהיה בן 25 ו 31. בגיל 37 זכה להפתעתו עבור מחקרים אלה בפרס נובל ל...כימיה.

דב בר בורכוב היה בן 24 כנמנה על מייסדי מפלגת "פועלי ציון" והיה לאחד מהתיאורטיקנים החשובים של הציונות הסוציאליסטית, לפני שנפטר בגיל 36.

בן 37 נפטר משורר ימי הביניים אבן גבירול, שבהופעה נפלאה של עיבודים מודרניים לשיריו (שחלקם נכתבו בהיותו בן-עשרה) צפיתי השבוע.

בגיל 19 הספיק יוסף חיים ברנר לעזוב את עולם הישיבות (בו החל את צעדיו הראשונים בכתיבה) ולפרסם סיפורים קצרים ראשונים. בגיל 23 יצא ספרו הראשון "בחורף", אותו נאלץ לכתוב פעמיים, לאחר שכתב היד המקורי אבד. ספר זה הפך אותו לדמות מוכרת בקהל הקטן להדהים של קוראי העברית בתקופתו. בגיל 25 החל להוציא את הירחון הספרותי "המעורר", ונשא על גבו תרתי משמע את עולם הספרות העברית בשנות המצוקה שלאחר גל הפוגרומים של ניסיון המהפכה ב1905-6. בגיל 40 נרצח בארץ ישראל. האם מישהו יכול לדמיין את ברנר כאדם מזדקן?

בן ארבעים נורה למוות גם יוסף טרומפלדור, באותה תקרית אומללה בתל-חי. הוא הספיק כבר להפצע פעמיים, בשתי מלחמות שבהן לחם בשורות שני צבאות שונים. בגיל 25, שבוי קטוע יד בשבי היפנים, החל לארגן אגודה ציונית להתיישבות בארץ ישראל. בגיל 31 ייסד את תנועת "החלוץ". בגיל 32 סיים את לימודיו (רפואת שיניים) ועלה לארץ ישראל להקים בה קומונה - מושבה שיתופית.

חצי שנה לאחר נפילתו של טרומפלדור ו15 ימים לאחר יום הולדתו ה 30, היה יצחק שדה לראש "גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור". מכיוון שכך, זכה לימים לכינוי "הזקן" מפי פקודיו בפלמ"ח.

את הפיקוד על הפלמ"ח, הכוח המגוייס של היישוב העברי, העביר שדה ליגאל אלון, אז בן 27. שמונה שנים קודם לכן סיים יגאל אלון את לימודיו, מכר (ללא התייעצות עם אביו החולה ואחיו), את המשק של אביו בכפר תבור, ויצא עם חבריו מ"כדורי" להצטרף להתיישבות "חומה ומגדל" בקיבוץ גנוסר.

בשנת 1919, כשהיה סטודנט לכלכלה בן 20, פרסם חיים ארלוזרוב את מאמרו "הסוציאליזם העממי של היהודים", בו קבע "מדינת-היהודים תקום אף תהיה – בזאת אין כל ספק.  אבל לא ברור עדיין באיזו דרך תקום.  הגיעה השעה להגיד בגלוי: הציוניות שאינה נשענת על המוני-העם העובדים – היא אבודה.  הציוניות שיש בדעתה להקיף את אלה, תצטרך לערוב להם שגם הבית הלאומי החדש בארץ-ישראל וגם הקמת ההריסות בגלות – יעשו ברוח הסוציאליזם וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי.  החיים החדשים של האומה דורשים במפגיע גם חברה מחודשת."

בגיל 32 התמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, התפקיד השלישי בחשיבותו בהיררכיה של התנועה הציונית. בגיל 34 נרצח על חוף ימה של תל אביב.

ואפשר גם להתחיל מאוחר. הרצל היה כבר בן 34 כשפרסם את המחזה "הגטו החדש" בו קרא ליהודים "לצאת! לצאת מן הגטו!". שנה מאוחר יותר פרסם את ספרו "מדינת היהודים", וכעבור שנה נוספת עמד בראש הקונגרס הראשון כנשיא התנועה הציונית שהקים. בשבע השנים הבאות, מגיל 36, ניהל מערכה דיפלומטית להכרה בתנועה שזכתה לתומכים מעטים ומתנגדים ואדישים רבים. בגיל 43 הביא לתנועה את הצעתם של שר המושבות ושר החוץ של האימפריה הבריטית לצ'ארטר להתיישבות יהודית במזרח-אפריקה הבריטית. ליאופולד גרינברג, עיתונאי ששימש לו כשגריר באנגליה, כתב לו במכתב המשקף את החשיבה הפוליטית שמאחורי קבלת ההצעה:

"נראה שבמהותה אין למזרח-אפריקה ערך רב. היא לא תהווה מקור משיכה רב לבני עמנו, שכן אין לנו לגביה חזקה מוסרית או היסטורית. ואולם ערכה הפוליטי של הצעת צ'מברליין אדיר אם ננצלה במלואה. עלי להדגיש כי תנאי הכרחי לכך הוא שההסכם שנחתום עם ממשלת בריטניה תהיה בו הצהרה מפורשת על רצונה לעזור לעמנו[...] זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות הגלות היהודית שיכירו בנו לא כבקהילה מקומית [...] אלא הכרה בנו כעם. [...] אנו נוכל לדחות את מזרח-אפריקה, אך בינתיים נשיג מידי ממשלת בריטניה הכרה שאין ממנה נסיגה. [...] כאשר יתברר שמזרח-אפריקה אינה מתאימה לנו, יעלו הצעות נוספות, וכן תיסלל הדרך לארץ-ישראל, בהדרגה אך בבטחה."

שנה מאוחר יותר, נפטר הרצל בגיל 44. שלוש עשרה שנים לאחר מכן, הגשים הלורד בלפור את תחזיתם של גרינברג והרצל, והכרתה של האימפריה החשובה בעולם בתנועה הציונית כמי שהולכת לבנות "בית לאומי לעם היהודי" הוסטה בעין יפה ממזרח אפריקה אל ארץ ישראל.

אומרים ש"העולם שייך לצעירים". אומרים שהנוער בישראל מתבגר מהר יותר. אומרים שגיל ההתבגרות בעידן המודרני הולך ומתארך אל שנות העשרים של האדם.

האם ניתן לדמיין בימינו התקדמות מטאורית שכזו?

שבת שלום וחג שמח

שיר לשבת:

הנס של הלב האמיץ / אהרון זאב

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים

עַל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת

שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶּה.

נִסִּים וְנִפְלָאוֹת

שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ –

הַנֵּס שֶׁל הַלֵּב הָאַמִיץ,

הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם,

זוֹ אֲשֶׁר גָּבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְּדוֹלוֹת,

הֶאֱדִירָה דַּלִּים, חִזְּקָה מוּעָטִים

וְתִּתֵּן לָהֶם נִצָּחוֹן.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְיָבוֹא אֵלֵינוּ לָאוֹר

וְיָבוֹא !

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הֶהָרָה עָלִינוּ

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִלִּינוּ

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְהִי אוֹר.

וְאָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ.

מִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר –

וְיָבוֹא.